נכנסתי לסטארבקס לשתות תה עם חלב בדרכי חזרה הביתה מריצה בפארק הסמוך. בחרתי לי פינה שקטה והוצאתי את האייפון בכדי לענות על מיילים אחרונים מהעבודה. לפתע בזוית העין אני רואה אותן. הן יושבות קרוב זו לזו, מחייכות, טועמות אחת מהמשקה של חברתה. מצחקקות. נוגעות. דביקיות. עצמתי את עיני בנסיון להסיט את מבטי. הרגשתי איך הגוש מתחיל להשתחל לו ממרכז הבטן ועולה מעלה מעלה במעלה הגרון.
הבאת לו עוד ילד לאחרונה. כאילו שהוא רוצה בך. כאילו שהוא חשוב לך. כאילו שמגיע לו לחיות לצידך. לגדל איתך ילדים. להתעורר איתך. לגעת בך. איך נתת לי אותך בגיל כל כך צעיר, ואיך לקחת לי אותך בבת אחת. אילו רק היית מאושרת, הייתי יכולה עוד לחיות עם זה. הייתי מתנחמת באושר שלך ומתמלאת סיפוק.
אני מצליחה למצא אושר לפרקי זמן קצרים. תראי אותי, אפילו התחתנתי עם איש אהוב והבאתי ילדים יפים.
אל תתני לזה להטעות אותך. כל חיי הם נסיון למצא משהו שירגיש לי דומה לך. משהו שימלא את החלל הריק הזה בבטן. הכל בגלל הפחד המזוין שלך מה"מה יגידו". אפילו סיבה הלכתית לא מצאת לי. אני כותבת לך במקום שלא תוכלי לקרא. אני צועקת באופן שלא תוכלי לשמוע. אני מדברת באופן שלא תביני.
את רוצה אותי חברה שלך. אחות גדולה שלך. אמא שלך. ובמרבית הזמן זה כל מה שאני בשבילך. מתקשרת, מקשיבה, תומכת, מכוונת, מעודדת, ובעיקר אוהבת.
אך ברגעים כמו אלה, בהם הפצע נפער, והמלחיה מדממת עלי את גרגריה, אני עוצמת עיניים ורואה אותך נלחמת עלי. מרשה לעצמך להיות מאושרת איתי. בארץ או בחו"ל. במקביל לחייך איתו או בלעדיו. כעו"ד או כעקרת בית.
איך שתרצי.
מה שתבקשי.
