"E", את אומרת, "אני עייפה".
"איך הוא ישן בלילות?" אני שואלת.
"הוא לא ישן, הוא מתעורר כל שעה, יונק מעט וחוזר לישון"
"אבל אהובה שלי", אני עונה לה בתסכול גובר "את צריכה לסדר לו ארוחות מסודרות, להכניס אותו ללוחות זמנים קבועים."
"לא, כך הוא אוהב, הוא לא תינוק בריטי"
"אבל ככה את לא ישנה..."
"נכון. אבל זה לא נורא כל כך"
"אני אתקשר לבייביסיטר שתבוא אלייך ותוכלי לישון קצת לפני שהגדולים חוזרים מבית ספר"
"טוב. תודה, E"
מאז גיל 17 אני מתייצבת לפנייך ולוקחת אחריות על דברים שאת עושה בפזיזות או סתם מתוך קלות ראש.
הפעם הראשונה הייתה בשבועות הראשונים להיכרותי איתך. ראיתי אותך מתעסקת עם מפתח בדלת אחת הכיתות הסמוכות. שאלתי לפשר מעשייך ואמרת שהבאת מפתח "מספר אפס" מהבית ואת נועלת את הכתה הזו על תלמידותיו ומורתו. מבפנים כבר נשמעו בקשות נעימות ומתחננות לפתיחת הדלת, אחר כך הן התחלפו בדרישה זועמת ובצעקות רמות. ואת עמדת שם וגיחכת לעצמך. היה לך מבט של ניצחון על הפנים. בתום ההפסקה, פתחת את הכתה ונעלמת. אני וחברותי עמדנו שם משתאות על האומץ שלך. המורה יצאה מהכתה ודרשה לדעת מי ה"עבריינית". כולנו שתקנו. כשראיתי שהיא איננה מתכוונת להרפות, צעדתי צעד קדימה והתנצלתי. ביליתי שבוע בבית. וכתבתי עבודה בנושא דרך ארץ.
אחר כך זה נעשה מן הרגל מגונה כזה. שלי ושלך.
ניגשתי לבחינות חוזרות וקיבלתי ציוני נכשל כשנתפסת מעתיקה ממני במבחנים.
נלקחה ממני ה"זכות" לצאת להפסקות למשך שלושה חודשים, כשהלשינו שאנחנו מבלות יחד בתאי השירותים.
מסרתי שיעור בדבר חשיבות השימוש בשפה נקיה כשכתבת כתובות נאצה על קירות בית הספר.
שבית את ליבי עם הילדותיות שלך. עם חוסר היכולת שלך להביט קדימה ולתכנן את צעדייך. עם הנמהרות שבך. ובעיקר עם חוסר הרצינות שבך.
רצינות שהייתה נכנסת בך כשהיינו רק את ואני. כמו שמרת אותה רק בשבילי.
אני לא אפסיק לחכות לך.
לא אפסיק לקוות.
משוש חיי.
