טופפתי באצבעותי על הדלת ועוד לפני שהספקתי להוריד את ידי, היא נפתחה והוא עמד שם. לא זז. לא מחייך. לא מדבר.
"יש לי סחרחורת" היה כל מה שהצלחתי לומר. הוא צעד לקראתי ואחז בי, נשענתי עליו כדי לא ליפול. כשהרגשתי שאני מתחזקת וכוחותי חוזרים אלי, הרמתי ידיים והחזרתי חיבוק. כך עמדנו שם בפתח הדלת דקות ארוכות. פחדתי להינתק ממנו. רעדתי, ולא מקור. דמעתי, ולא מעצב. הוא לחש את שמי שוב ושוב. לא הבטתי בפניו. לא יכולתי. חפנתי את פני בחזהו וביקשתי להיעלם בו. והוא נתן לי.
"סליחה" אמרתי אחרי מה שנדמה היה כמו נצח.
"תבטיחי לי" ביקש בעיניים בורקות.
הבטחתי. הוא חזר וחיבק. חזר ואמר את שמי.
כשהדלת נסגרה מאחורינו, הרגשתי הקלה. הוא התרחק ממני צעד אחד ושאל בשקט: "איך?"
הכל רצה לפרוץ החוצה בבת אחת. כל הגעגוע. כל התסכול. כל החמש שנים הארוכות האלה. הלמתי בו באגרופי, הדפתי אותו, בעטתי בו. וכל הזמן הזה בכיתי בכי גדול. בכי מפרק. בכי בטוח. זה היה הבכי של חיי. הוא עמד שם כמו סלע איתן. כל כך חזק וכל כך לא מוטרד מהנסיונות הפאטתיים שלי להכאיב לו. רק הביט בי במבט אוהב ועייף. היה לי צורך חזק שיכאב לו כמו שכואב לי. כאילו שאם אצליח להכאיב לו פיזית, הכאב בליבי ייעלם. אחזתי בגבריותו בפראות ולרגע היה נדמה שסופסוף כואב לו. הבכי השתלט עלי, נפלתי לרצפה בחוסר אונים ובתשישות גדולה. כאב לי הגרון ולא הצלחתי להסדיר את נשימתי. הוא התיישב לידי והחזיק אותי חזק וקרוב. כשניסיתי להלחם בו, להתנתק ממנו, הוא אחז בי חזק יותר. קרוב יותר. עד שנרגעתי.
״אני פה״, הוא אמר, ״ואני אוהב אותך אהבה אין קץ״.
בתוך חיי.
בתוך ליבי.
אבל לעולם לא בתוך גופי.
זר לא יבין זאת.
