מוח נטוש

מדי פעם אני חוזר לפה.

אולי בשביל הזכרונות, אולי בשביל החוויות הבאות.

מה שבטוח, הבכי הוא אותו הבכי.

האנשים בצאט הכללי הם אותם אנשים, כמו עמודי תווך שנותנים תחושה שהכל נשאר כרגיל, ורק אני זה שמשתנה. 

שיחות עד השעות הקטנות של הלילה עם נשלטים, טיפול פסיכולוגי עם שולטת מבוגרת, ומדי פעם מישהי מגניבה שרק מהשיחה איתה אני מבין שיש תמיד מה ללמוד מהמקום הזה. 

השקפות עולם של אנשים במסיכות, דלוקים הורמונלית מהבלוגים שרצים פה. 

כמו שירותים ציבוריים במועדון, זה המקום הכי מגניב, רטוב ומטונף שיש, כולם בחוץ מתלוננים על הריח אבל כשמגיע תורם להיכנס הם הכי מאושרים בעולם.