מוח נטוש

ראיון עבודה באלביט,

הכל בצבע בז', כולל האנשים.

הייטק בלי אינטרנט זה לא הייטק.

פגישה בגוגל, אבטלה סמוייה עם מטבח מפואר, קונים אנשים שהצליחו כדי שיפסיקו להצליח.

אנשי הרכבת דבוקים למסך הפלאפון, אני מנסה לנעוץ בהם מבט כדי לבדוק אם הם ירימו את הראש. אני שאפתן מדי. 

תא אוניברסיטה לסטודנטים.

תא מרכז לברגים הקטנים בחברות הגדולות.

תא השלום לעובדי הסטארטאפים, לפרופילים הנמוכים בקריה,לאנשי הקבע שמפחדים להשתחרר ולילדות הקניון.

תא ההגנה בשביל מה?

ואז יש את אנשי העיר הגדולה, פזמון חוזר ומתנשא.

מתלוננים על הממשלה, יוקר המחיה, שהם כלואים בעיר כי אין ברירה, עושים קעקוע כי לכולם יש והם רוצים גם להיות מיוחדים. מגדלים כלב כדי לא להיות לבד. מפחדים פחד מוות מהתחייבות. בכל זאת עיר החטאים. 

בעבודה, שיחות מסדרון בלי מסדרון. תחרות שפוך את האג'נדה שלך ב3 דקות בזמן שהשני מנסה גם. אף אחד לא מקשיב לאף אחד. אותי הם אוהבים, וזה קל. אני מקשיב, אז הם לא מכירים אותי. כל הבולשיט של ראיונות עבודה? פשוט תן למראיין לדבר, שאל אותו שאלות והעבודה שלך.

בבית, ממשיך לעבוד על הסטארטאפ.

מה שאתה עושה ב8 בערב יקבע איפה תהיה בעוד 5 שנים, אמר יפני לא עתיק ביוטיוב.

עוד טלפון, עוד אב טיפוס, עוד תובנות על גיוס משקיעים, עוד חוקי משחק.

אני לא יותר טוב מכם, אני פשוט לא מתלונן.

ומה איתך, נשמה שיכורה? את עדיין בשלך? מנסה להרים את הראש, מחפשת אישור, מחפשת הצדקה, עדיין עם קצת חרטה בלב. עוד לא הבנת כמה שאת מדהימה ושזה מספיק. מנסה לשלוט במציאות ששולטת עליה, חוסר ביטחון, היא בוחנת את עצמה, שונאת את האוזניים שלה. בסוף כולם רוצים להיות כמו כולם...