רוב הילדים בבית הספר נכשלים...
לחלק לא קטן הכישלון הוא מוחלט.
רבים נכשלים למעשה, אם כי לא נכשלו באופן פורמלי. הם מסיימים את הלימודים "בהצלחה" רק מכיוון שהחליטו להעביר אותם.
מדוע הם נכשלים ?
ככל הנראה חלקם מפחדים, משועממים ומבולבלים.
אך רובם פוחדים בעיקר מכישלון, מכך שיאכזבו את המבוגרים אשר אחראים עליהם.
אותם מבוגרים שתקוותיהם וציפיותיהם מוגזמות ותלויות מעל לראשי הילדים כענן שחור.
אז איך הפחד מכישלון בילדות ואסטרטגית התמודדות שלנו משפיעה עלינו בצורה ישירה בחיינו הבוגרים?
2 דוגמאות לאסטרטגיות מובהקות שילדים שחוו כישלונות אימצו לעצמם :
א. הרבה תלמידים שחשים כישלון ולא יודעים איך להתמודד איתו, מה שכן הם למדו שהמורים נוטים לשאול את התלמידים עם הפנים המובכות בכיתה, מתוך הנחה שאותם תלמידים לא יודעים את חומר הלימוד. לפיכך ישנם תלמידים שיאמצו חזות של ביטחון (עצמי) מופגן כדי למנוע אפשרות לפניה אליהם.
ב. ניחוש תוך כדי הסתכלות - הרבה ילדים שנשאלו שאלות בכיתה (והיו מסוג התלמידים הנכשלים) ניסו לנחש את התשובה הנכונה תוך כדי קריאה המבט שפת הגוף וקבלת "אישורים" מהמורה תוך שאלת שאלות עקיפות.
זה מאוד מעניין איך השנים הראשונות שלנו כילדים במסגרת לימודית מעצבים את ההתנהלות היום יומית שלנו במישורים רבים שמשפיעים עלינו ברמה הרגשית.
"אסטרטגיות הימנעות מכישלון", השתכללו עם השנים והפכו אותנו לחסומים להתמודדויות עם קשים, לא פעם הדבר גורר קושי במקומות חדשים, יצירת קשרים חברתיים ראשונים וכו.
בהרבה מובנים שליטה יכולה להיות חשיפה איטית - טיפול בדפוסי התנהגות ישנים (כמעט אוטומטים) לעזור לקלף שכבות ולעשות אוטוסוגסטיה חיובית לחוויות כישלון שמלוות (מנהלות) אותנו עוד מהילדות..