דטרמיניזם

בבית הספר שלמדתי בו (שנות ה- 90 הטיפוסיות) היה נהוג להגיש חיבור למורה ללשון.

הכלל היה כאשר יש 3 שגיאות כתיב בעמוד נדרש לכתוב את העמוד מחדש.

מקרה אחד זכור לי טוב, תלמידה לכיתה הגישה את החיבור למורה, בבדיקה זריזה המורה ציין בפניה כי יש לה 5 שגיאות בעמוד הראשון.

התלמידה נתבקשה לחזור למקומה ולשכתב מחדש את החיבור בדייקנות גבוהה יותר.

היא הביטה בי, נאנחה וחזרה לשולחנה (כן, גם היא הייתה מהתלמידים הנכשלים של הכיתה, כאלה שקיבלו חותמת לקויות למידה - ADHD)

ראיתי אותה מתאמצת ומשקיעה בעת השכתוב, לאחר זמן מה חזרה למורה הפעם היו בחיבור 7 שגיאות והכתב היה מסורבל יותר מבפעם הראשונה.

המורה שלח אותה שוב חזרה למקומה לשכתב מחדש את החיבור, בציפה לדייקנות גבוהה אף יותר.

היא הביטה בי נאנחה אנחה כבדה מקודמתה. 

וחזרה לשולחה.

כשהגיע השכתוב ה-3 הוא היה גרוע מהשני ובשגיאות רבות יותר.

בשלב זה שאלתי את עצמי שאלה שהמורה היה צריך לשאול את עצמו זה מכבר.

להן מנסים אנו להגיע, והאם לשם אנו מגיעים לשמה ?

זו שאלה מהותית, כמו במצבים אחרים בחיים, כן גם בבית הספר המורים נלכדים בקלות באותה מלכודת : 

האמצעי הופך למטרה בפני עצמה.

אני רואה התנהלות זו שגורה בפי רבים עוד בחייהם הבו(ג)רים, לא פעם מנסים להשיג מטרות בדרכים לא נכונות...