דטרמיניזם

יש בלבול נפוץ סביב המושג “שליטה”. הרבה אנשים מודדים אותה לפי משמעת, ציות, או כמה טוב הצד הנשלט מבצע הוראות. זו מדידה נוחה, אבל היא מפספסת את העיקר. משמעת לבדה איננה שליטה. היא יכולה להתקיים גם בלי נוכחות, בלי השפעה, ובלי הנהגה אמיתית.

שליטה מתחילה ונגמרת בתקשורת.

לא בכמות הפקודות, אלא באיכות התקשורת. לא בטון, אלא ביכולת לייצר מרחב שבו משהו זז באמת. ברגע שהנשלט פועל על אוטומט הוא "רובוט", מדויק, ממושמע אבל השליטה הרגשית, הקוגניטיבית והאנרגטית כבר עברה לידיים שלו, הדינמיקה התהפכה. לכאורה הוא מציית, בפועל הוא מנהל. הוא קובע מתי יש תגובה, מתי יש דרמה, מתי יש הפרה שתזמין יחס. זו לא כניעה. זו שליטה של ניהול תשומת לב.

המכניקה של תקשורת בדינמיקה של שליטה/כניעה עובדת כמו מערכת ניהול מתקדמת. יש בה כמה עקרונות יסוד:

ראשית, וורבליות היא לא בונוס היא תשתית. היכולת של הנשלט להיפתח, לנסח צורך, ספק, פחד או דחף, היא לא איום על הסמכות אלא הדלק שלה. שליטה שאינה יודעת מה קורה בצד השני, פועלת בעיוורון. שליטה אפקטיבית נשענת על מידע איכותי, ומידע כזה מגיע רק כשיש שפה חיה, לא דיווחים טכניים.

שנית, שתיקה אינה ניטרלית. היעדר תקשורת מייצר ואקום, וואקום תמיד מתמלא. אם לא באנרגיה של המוביל אז באנרגיה של המובל. ברגע שאין נוכחות תקשורתית עקבית, הנשלט מתחיל לנהל לעצמו נרטיב: "לא אכפת", "אני צריך לייצר תגובה". מכאן הדרך קצרה לפעולות שנועדו לא לציית או לא למרוד אלא למשוך אנרגיה.

שלישית, אנרגיה קודמת לחוקים. חוקים הם מסגרת. אנרגיה היא התנועה שבתוכה. אפשר לקיים את כל החוקים ועדיין לשבור את השליטה, אם האנרגיה הרגשית זלגה. שליטה אמיתית מורגשת גם בלי פקודה: בקצב השיחה, בזמינות, באופן שבו הצד הנשלט מכוונן את עצמו. כשזה קורה אין צורך להחזיק חזק. המערכת מחזיקה את עצמה.

וכאן מגיע הנקודה הקריטית: אם הנשלט הוא זה שמחליט מתי נפתח שיח, מתי יש משבר, מתי יש "הפרה", אז גם אם הוא נענש הוא זה שמוביל את הדינמיקה. זה נראה כמו שליטה חיצונית, אבל בפועל זו תגובתיות. שליטה שעובדת ריאקטיבית היא לא שליטה, היא כיבוי שריפות.

המפתח נמצא ביכולת לייצר תקשורת רציפה, לא דרמטית, לא תלויה באירועים קיצוניים. שיח שמאפשר פתיחות גם כשאין בעיה, גם כשאין עונש, גם כשאין "סיבה". שם נמדדת הנהגה. שם נמדדת סמכות.

בסופו של דבר, שליטה איננה מצב שבו מישהו עושה מה שאומרים לו. שליטה היא מצב שבו האנרגיה זורמת בכיוון אחד ברור, והצד השני מרגיש בטוח מספיק כדי לא לנסות לנהל אותה בעצמו. ברגע שהנשלט נאלץ להשתמש בהפרות, ריחוק או דרמה כדי להרגיש נוכחות זו נורת אזהרה.

לא כשל מוסרי. כשל תקשורתי.

ומי שמבין את זה, מבין ששליטה אמיתית לא מתוחזקת דרך הידוק אלא דרך חיבור. לא דרך השתקה אלא דרך שפה. לא דרך פחד לאבד אלא דרך נוכחות שמייתרת את הצורך לבדוק.

זו הייתה שיחה קצרה. לכאורה טכנית. כמה משפטים, שאלות ישירות, בלי קישוטים. אבל מתחת לפני השטח, התנהלה בה שיחה עמוקה הרבה יותר על כוח, אחריות, ויתור, ועל הצורך האנושי שמעטים מעזים להודות בו בקול רם.

הוא פתח בצורך. לא בפנטזיה, לא בדימוי, אלא בהכרזה כמעט ניהולית: הוא מחפש דמות שולטת. לא כדי שיגידו לו מה לעשות, אלא כדי לא להיות זה שמקבל החלטות. כדי להוריד עומס. כדי להניח את עצמו, מנטלית ורגשית, בידיים של מישהו אחר. זה לא נאמר מתוך חולשה, אלא מתוך זיהוי מדויק של גבול היכולת. סוג של אופטימיזציה תודעה: כשהכול עליך אתה נשחק; כשמישהו אחר מחזיק את ההגה  אתה יכול סוף סוף להיות נוכח.

התגובה שלי לא איחרה לבוא, והיא לא הייתה מובנת מאליה. למה דווקא שולט? למה לא דמות נשית, מרככת, מאפשרת? השאלה הזו לא נגעה למגדר – היא נגעה לארכיטקטורת הכוח. והוא ענה בבהירות: כי שליטה גברית, בעיניו, היא עוצמתית יותר, נוקשה יותר, אגרסיבית יותר. פחות מתנצלת. פחות רכה. יותר חדה. יותר מחייבת.

כאן השיחה עברה פאזה. פחות "מה אתה רוצה", יותר "מאיפה זה מגיע". דובר על תהליך. על מסלול שחוזר על עצמו: נשלטים רבים מתחילים במרחבים רכים, אחר כך בזוגות, ואז בשלב מסוים מבינים שמה שהם באמת מחפשים הוא מסגרת ברורה. היררכית. כזו שלא מבקשת הסכמה בכל צעד, אלא מייצרת יציבות דרך סמכות.

ההגדרה שעלתה הייתה חינוכית כמעט: מישהו שיחזיק קצר. שיחנך. שיעצב. לא כעונש, אלא כפרויקט. שליטה לא כפורקן, אלא כמתודולוגיה. דומיננטיות לא כמשחק תפקידים, אלא כתפיסת עולם. היררכיה פטריארכלית לא כסיסמה אידאולוגית, אלא כפתרון רגשי למי שמבקש שינהלו אותו לרגע – או להרבה רגעים.

ואז נזרקה האנלוגיה. הטירונות. החוויה שיותר מדי אנשים מתארים כ"התקופה הטובה בחיים". למה? כי מישהו אחר מחליט. מישהו אחר אחראי. אתה קם, הולך, מבצע. המפקד מחזיק את הסמכות ואתה חופשי בתוך המסגרת. זו לא נוסטלגיה צבאית. זה זיכרון גופני של הקלה.

הרעיון שעולה מהשיחה הזו אינו מיני בלבד. הוא אסטרטגי, רגשי, כמעט ארגוני: יש אנשים שלא מחפשים חופש, אלא הסרת חופש. לא כי הם לא מסוגלים, אלא כי הם מסוגלים יותר מדי. השליטה שהם מבקשים אינה אלימות היא מיקוד. היא צמצום רעש. היא העברת אחריות בצורה מודעת, חוזית, ברורה.

ומה אני מחפש שיצא מהשיחה הזו בעצם? לא שידוך. לא הכרעה. אלא ניסוח מדויק של צורך. הבנה ששיח על שליטה וכניעה הוא שיח על ניהול עומסים, על זהות, על גבולות, ועל המקום שבו אדם בוחר להפסיק להחזיק כדי לא לקרוס. זה לא רומנטי, וזה לא אפל. זה פשוט כן.

וכמו בכל תהליך טוב – השלב הראשון הוא לקרוא לדברים בשמם.

למה כל כך חשובה הבנה של הנשלט לגבי מקומו היכולת שלו

נשלט עם הבנה טובה של מקומו היכולת שלו, יודע מה הוא יכול לספק וגם מה הוא לא יכול לספק. הוא יודע מה הגבולות שלו, והוא יודע מה הוא מוכן לעשות.

הבנה זו יכולה ליצור שיח מקדם בכך שהיא עוזרת לשני הצדדים להבין את הפוטנציאל של הקשר.

השולט יכול לדעת מה הוא יכול לצפות מהנשלט, והנשלט יכול לדעת מה הוא יכול לצפות מהשולט.

לדוגמה, נשלט חדש עשוי לחשוב שהוא מוכן לכל דבר, אבל כשהוא יתחיל לדבר עם שולט עם יותר ניסיון, הוא עלול להבין שהוא צריך לקחת את הדברים לאט (או שלא :-).

הוא יכול לקבל פרספקטיבה חדשה על התהליך שהוא צריך לעבור וזאת כדי, לצמוח לפני שהוא יוכל להתמודד עם פעילויות יותר מתקדמות יותר.

הצגה כנה של המגבלות הרגשיות שלו והיכולות שלו לגבי הדינמיקה

בנוסף להבנה של מקומו היכולת שלו, חשוב שהנשלט יהיה כנה עם השולט לגבי המגבלות (לפעמים גם הרגשיות) שלו. הוא צריך לדבר על החששות והפחדים, והוא צריך להיות מוכן להקשיב למשוב של השולט.

הצגה כנה זו יכולה ליצור שיח מקדם בכך שהיא עוזרת לשני הצדדים לבנות אמון.

השולט יכול לראות שהנשלט פתוח ומוכן לעבודה, והנשלט יכול לראות שהשולט דואג לביטחונו.

לדוגמה, נשלט עשוי לחשוש שהוא לא יהיה מספיק מושך או מספיק טוב בשביל השולט. הוא עשוי לחשוש שהוא לא יהיה מסוגל לעמוד בציפיות של השולט.

אם הנשלט ידבר על החששות הללו, השולט יוכל לתווך לו את הפער ולסייע לו לבנות קבלה עצמית. השולט יוכל גם לתת לנשלט כלים להתמודד עם החששות שלו.

בסופו של דבר, שיח מקדם הוא שיח פתוח, כנה ומכבד. כאשר שני הצדדים מוכנים להיות כנים עם עצמם ועם הצד השני, הם יכולים ליצור קשר מוצלח ומספק.

Shibari is a testament to human connection, trust, and vulnerability. In our most restricted moments, we find profound freedom and release.

Certainly! Let's dive deeper into the topic of the desire to lose physical and mental control in BDSM activities, with specific quotes and insights from academic articles and experts in the field.

In Sigmund Freud's theory of the pleasure principle, he states that "the pleasure principle is a force that seeks immediate gratification of needs, regardless of the consequences." (Freud, 1920) This theory can be applied to BDSM activities, where the individual seeks immediate gratification and intense physical and emotional sensations through activities that may be considered taboo or outside of societal norms.

Michel Foucault's theory of power also offers insight into the dynamics of BDSM activities. Foucault argues that power is not a possession but rather a dynamic social relationship that exists within all interactions. In BDSM, the power dynamics between the dominant and submissive partners are negotiated and consensual, with the submissive partner willingly relinquishing control to the dominant partner.

Research has also shown that the desire to lose control of BDSM activities can be influenced by a range of social and cultural factors. In a study conducted by Moser and Kleinplatz (2006), they found that individuals who practice BDSM activities have a greater awareness of social and cultural norms and are more likely to challenge them. The desire to lose control of BDSM activities can be seen as a way to resist and subvert dominant power structures and societal norms.

As someone who has experienced BDSM activities for many years, I can attest to the complex and diverse nature of this field. BDSM activities can provide intense physical and emotional sensations that are not typically experienced in everyday life, and the desire to lose control can be liberating for some individuals. However, it is important to prioritize safety and communication in all activities and to ensure that all parties involved are consenting and comfortable.

In conclusion, the desire to lose physical and mental control in BDSM activities is a complex and multifaceted phenomenon that is influenced by a range of psychological and social factors. By exploring the insights and theories of experts such as Freud and Foucault, we can gain a greater understanding of the dynamics of BDSM activities. As someone who has experienced BDSM activities firsthand, I can say that this field has the potential to be a healthy and fulfilling aspect of one's sexuality, as long as it is approached with an open and communicative mindset and a commitment to safety and consent.

בשנים האחרונות אני נחשף יותר ויותר לידיעה, כי עולם השליטה נשדד תודעתית על ידי נרקיסיסטים.

על פניו, נשמע לא דבר של מה בכך, הרי גם ככה נשלט/ות רוצים לרצות את רצון השולט/ת, אך הדבר לא בדיוק נכון.

לפני הכל נתחיל במה זה נרקיסיזם ולמה זה נחשבת תכונה ב "שילוש האפל" :

נרקיסיזם

הפרעה מתבטאת בדפוס מתמשך של התנהגות חריגה המאופיינת ברגשות מוגזמים של חשיבות עצמית, צורך מוגזם בהערצה ויכולת נמוכה לגלות אמפתיה כלפי אחרים.

הלוקים בהפרעה משקיעים זמן רב בחשיבה ובפנטזיות על השגת כוח או הצלחה, או על המראה שלהם, לעיתים קרובות הם מנצלים את הסובבים אותם.

השילוש האפל

בפסיכולוגיה, "השילוש האפל" כולל את תכונות האישיות נרקיסיזם, מקיאווליזם ופסיכופתיה (הוא נקרא "אפל" בגלל הקשר של השלוש לדפוסי התנהגות אנטי-חברתית).

השילוש הינו :

1. נרקיסיזם מאופיין בגרנדיוזיות, גאווה, אגואיזם וחוסר אמפתיה.
2. מקיאווליזם מאופיין במניפולציה וניצול של אחרים, היעדר מוסר, קשיחות, חוסר אמפטיה.
3. פסיכופתיה מאופיינת בהתנהגות אנטי-חברתית מתמשכת, אימפולסיביות, אנוכיות, קהות לב ודלות רגשית, והיעדר חרטה. 

המחקרים על "השילוש האפל" זוכה לשימוש בפסיכולוגיה יישומית, ובמיוחד בתחום אכיפת החוק, הפסיכולוגיה הקלינית והניהול העסקי. א

נשים שמקבלים ציונים גבוהים בסולמות המודדים תכונות אלה נוטים לבצע פשעים, לגרום למצוקה חברתית וליצור בעיות חמורות בארגון, במיוחד אם הם נמצאים בעמדות מנהיגות. 

בנוסף, הם נוטים להחזיק בסגנון בינאישי קשוח ומניפולטיבי ולהיות פחות רחומים, נעימים ואמפתיים.

על פי רוב, לא יהיו מרוצים מחייהם, ויחזיקו בתפיסת עולם צינית ובעמדות שליליות.

מבחינה מושגית, ההגדרה הלשונית של כל אחת מתכונות האישיות של "השילוש האפל" היא נפרדת ומובחנת משתי האחרות. עם זאת, עדויות אמפיריות מצביעות על כך שתכונות אלה מופיעות יחדיו וחופפות בקרב האנשים המאופיינים בהן.

אז מה בעצם הבעיה בשולט/ת נרקיסיסט/ית, קווים מאפיינים ?

גזלייטינג - הם יגרמו לכם לפקפק במה שאתם חווים,יאשימו אתכם שאתם לא "מאוזנים", שכולם חושבים ככה ושיש לכם מזל שהם כל כך סבלנים אתכם למרות הכל, הם חוף המבטחים.

השליטה - אתם מבינים שכדי לחזור לשלב ההיכרות כאשר הוקסמתם מהם אתם צריכים להקשיב להם ולעשות מה שהם רוצים, שאם לא תעשו כן הם יעבירו אתכם גיהינום.

אובדן הערך העצמי - המצב לא משתפר, רק הופך לגרוע יותר, ואיכשהו אתם תמיד אשמים, ואם אתם מנסים להשיב להאשמות או להחזיר מלחמה, אתם תעברו התעללות נפשית, ואז כל מה שתרצי זה רק שקט ושהמריבה תסתיים, לרצות כדי לקבל שקט.

ההתמכרות - בני המשפחה והחברים ישימו לב שמשהו לא בסדר וינסו לדבר אתכם אבל אתם לא תצליחו לשמוע אותם, כי כל מה שאתם רוצים זה שהם יאהבו אתכם שוב כמו פעם.

"גואה בי דבר נורא. דבר שלא בא ממני, אלא מהצללים שבתוכי, היכן שנשמת האדם לא יודעת היכן היא מתחילה והיכן היא נגמרת, או מה גרם לה להתחיל להתקיים כפי שהיא רואה את עצמה."

 (דברים שאמר איש דת מהטראומרה לאנטונן ארטו לפני טקס הפיוטה¹)

___________________________________

1.פיוטה (שם מדעי: Lophophora williamsii) הוא מין קקטוס, ממנו מופק הסם והאלקלואיד ההלוצינוגני מסקלין. מכונה גם "פטריית השטן", "מזון האלים", "המורה של העוצמה" או "הפטרייה הקדושה". הפיוטה שימשה שבטים שונים כצמח קדוש. השימוש בו נועד לחיבור, לתקשור ולקבלת מסרים מעולם הרוחות. מסרים אלו הנחו את השבטים בכל מישור, החל מרפואה ועד לזמני זריעה, נישואין וטקסי התבגרות למיניהם.

בקשת סליחה וקבלת הסליחה על ידי הצד השני, היא הדרך הקצרה ביותר לניכוי הנפש מרגשות אשם.

אולי במקום סתם לבקש סליחות כל הזמן, כדי להמיר את זה במעשים, ולא לחפש לעשות את הדרך "הקצרה ביותר",

אלא לעשות את הדרך הנכונה/ המשכילה והמלמדת.

כנראה שהצורך לקבל סליחה ו/או להמיר אותה ב"תרומה" כפי שהיה נהוג בעבר, בתקופה המסיונרית של הכנסייה לא השתנתה הרבה.

הצורך למרק את המצפון, יכולה לגרום לאדם באותה נקודה לומר הכל בשביל קצת "הקלה", אבל אחרי שחלף זעם....רוב האנשים יחזרו לאותם הרגלים ישנים

ואף יצפו לקבל את אותה סליחה שוב (הרי, אם סלחו להם פעם אחת אז למה לא פעמיים, 3 או 5).

לנשלטים ולשולטים (אף אדם לא חף מטעויות, גם אם הוא מספר לעצמו שהוא שולט:)

לא יזיק, אם מדי פעם במקום לבקש את סליחתו של הצד השני נחשוב לפני מה אנחנו יכולים לעשות כדי שזה יראה אחרת, איך מיצרים עקומת למידה אפקטיבית.

בהמשך לפוסט שהעליתי זה עתה,

התפתחה שיחה נעימה עם נשלט ששלטתי בו לפני 13 שנים, הוא חבר הכלוב ואנחנו בקשרים חבריים עוד מאז.

הוא הזכיר לי את אחת הפגישות הראשונות שלנו כשהייתי עדיין על מדים, הוא סיפר לי על כישלונות מפוארים שהיו לו ואיך זה משפיע עליו בהיכרויות חדשות.

הוא הזכיר לי, שאמרתי לו שאין טעם להסתכל על הקשרים שלא הצליחו בעבר, אלא רק קדימה.

אמרתי לו שזו באמת חשיבה שמאוד אופיינית לי, זה לפעמים מאד קשה לא להסתכל אחורה, אבל בהחלט צריך לשחרר את מה שהיה.

אחרת הווה הופך להיות העבר, נבואה שמגשימה את עצמה, במקום להתנתק לשחרר ולתת הזדמנות למהלך חדש.

וכמובן שהיחידים שסובלים מזה הם אנחנו. 

אז לא משנה כמה שהחיפוש אחרי שולט או נשלט הוא ארוך ומתסכל, צריך להסתכל על הדברים ברוח טובה.

מה שצריך לקרות יקרה.

ואין טעם להפיל את אכזבות העבר על דינמיקות עתידיות.

זה קרה כנראה כבר לכולם פה נשלט/ת פונה לשולט/ת 

(*נכתב בלשון זכר לשם הנוחות)

השיחה מתחילה עם המון כוונה מצד הנשלט הבעיה היחידה היא חוסר ניסיון/בשלות/השלמה עם הרצון להיות כאלה/סקרנות שלא הבשילה.

אם השולט בתחילת דרכו הרי זה משובח -ישנה סימטריה.

הבעיה מתחילה כאשר יש פער ברמת הניסיון/בשלות וכו'.

הרי כולנו ישראלים, אף נשלט לא רוצה ללכת לשולט מתחיל "שהתגלח עליו", איך נהוג לומר אין דבר גרוע יותר מלהיות "פראייר". 

בשלב הזה מתחיל הדיאלוג הנצחי של משא ומתן מהסוג המתיש ביותר.

הנשלט בטוח שהוא איזה פרס שהשולט צריך לקטוף, כמו איזה פרח מוגן שנמצא בשמורת טבע. 

יספר לך על כמה הוא רוצה ואז מתחילה שורת האבל...... 

ומשם מתחיל הדיסקליימר של הגבולות, חלקם סבירים חלקם פחות. 

בשלב מסוים השולט שעשה כמה קילומטרים בתחום יתחיל להרגיש שזה לא מה שהוא מחפש, בכל זאת צריך פער שניתן לגישור.

במידה והשולט יפסול את הנשלט, יגיעו המשפטים המתוזמרים הקבועים כגון: אתה מחפש ארד קור ועוד כל מיני משפטים שמריח מהם ניחוח מריר ושיפוטי.

והאכזבה מצד הנשלט למה אותו שולט לא מסוגל להבין אותו, ללכת לכיוונו, להתגמש עד קצה העולם רק בגלל שהוא שבוי בתוך החששות/פחדים/חוסר הבשלות שלו. 

אז אפשר פשוט לומר את זה ולשים על השולחן, זה לא פחות מעוד ראיון עבודה. 

אתה מספר על עצמך - מגיש קורות חיים.

השולט מספר על עצמו- העסק מציג את דרישות המשרה.

בוחנים דינמיקה - HR בוחנת ואומרת את דעתה.

ומשם מתקדמים, או שלא...

ואם לא התקבלת לעבודה, זה לא כי הם אנשים "רעים" אתה פשוט לא בעל ההכשרה הנדרשת/עונה להגדרת התפקיד...

וזה בסדר גמור, חפש משרה שמתאימה למידות שלך.