פאן סטאף

הם לא הצליחו לעצור אותי אז הם בעטו לי ברגליים וגם זה לא עזר להם.

ניצחתי וכואבות לי הרגליים כאבי תופת.

ניצחתי.
 

 נתקלתי בזהב הזה 

קשיים בנשימה וחוסר שאיפה
וכוח וכאב
שנים אני עומד מול המראה
ולא רואה את האמת

בא לי להקיא הכל
ואת תנקי
בא לי לצעוק חזק
ואת תשתקי

איפה שאתה גומר לחלום
שם אני מתחיל
איפה שאתה מוצא מקום
שם אותי אתה תשאיר

בא לי למות
באלף צורות
בא לי לעוף
לעוף רחוק

לא תראי אותי

אני יורק מילים זולות ויבשות
אל התהום הענקית
אני מחפש כדי למצוא מה לאבד
אני שורף את התוכנית

בא לי להיות
אבא שלך
תני לי להיות
זה ששובר לך את האף

לא תרצי אותי

את הלכת

ואני בהיתי בסוף

בלי לומר דבר.

אצבעותי המרוסקות מן הטריקה

יגששו לחפש את הדלת שנפתחת כשדלת אחרת נטרקת,

אצבעות שמצאו את דרכן תחת עורי,

מפיצות בבשרי שמחה,

יש בך מקום שזוכר,

יש בי תקווה שבלשון נטרפת מתאווה עוד תבואי אלי נדרכת כקפיץ ונעזבת,

פשוטת ירך שמתבייש לשאול ולב שמרגיש את התשובה.

תנסח בשורות קצרות, אמרת, יותר קל לזכור ככה, מילים מתפלגות לסימני פיסוק ודמיונות שטים אל הסער שבשפתייך.

אני אוהב את הגוף שלך רק כי הוא הגוף שלך, לא בגלל יופייך המשתק את הלב האקראי.

פעם ידעת למה,

אחר-כך נבלעת אל הסוף השותק

בלי לומר מילה. 

אני ואת

אוצרות בלומים, ניצני פרחים,

זה כל מה שאנחנו

לעולם לא נפרח יחד

כי למרות שאנחנו מזדהים וכל כך דומים

אור שמש אין בנו

אני צריך את הקרן שלי ואת את שלך

שיגעו כך קרני האור בקצותינו וביחד ולחוד נפרח.

אני את שלי, ואת את שלך

.

.

 קחו לכם אוצר 

.

.

.

.

.

.

.

.

שבת שלום לבני בלי יעל. וגם לכל השאר.

החיים נדבקו לתקרה, מסתכלים עליי הפוך

זה לא אני שבחרתי בהם, זה לא אני שבחרתי מיאוס

תמיד חלמתי על חופש ושלווה, חלמתי בהקיץ

בלילה כשהולכים לישון הבלבול אותי מציף

מנסה להיות טוב עובדים עליי, עובד על עצמי, רע לעצמי

מי מאבד כיוון ברוח הזמן בורח, נשאר, נעלם

כל העולם מנסה לחפש ולא ימצא, אותה

מנסה לחפש, רק מנסה לחפש ולא ימצא

תסתכל על העולם, תסתכל על אנשים

תסתכל על עצמך, תסתכל גם לבפנים

בחדר החלון סגור והחושך ממלא

ממש לא ברור איך אתה יוצא מזה

ועכשיו רק אחכה לשובך, לקולך

תראה לי את הדרך לעשות רצונך

עבדך הנאמן מלא שחיתות וכוח אכזרי

אותי תרתום למרכבתך שלא אהיה יותר שלי.

מה הממוצע

מה השאלה

שממני נולדה

גבר לא גבר,
אישה לא אישה,
עושים אהבה,
חושפים שדיים
בלי פרצוף,
מין ופנים,
כמו בקבלה.
במגיה שחורה
הפנים נושר.
מאבדים את הפנים.

גבר לא גבר,
אישה לא אישה,
בפנים רגש מת.
באבריהם:
התחושה.
המוח מלא
ברצון טוב
אבל יותר
בפחד.

ואפשר לשמור
את הבתוליות
הרגשית
עד בוא המשיח,
והוא יבוא
האישה תהיה אישה
הגבר - גבר.

יונה וולך.

לי זה עושה בלגן בבטן ונעים בראש

.

גם הפנים שלה

כעשרים דקות לפני הטעות שהיא עשתה הגענו לחדר.

אמרתי משהו שהצחיק אותה, אני כבר לא זוכר.

אני רק זוכר שאני נועל את הדלת והיא כבר בדרכה למיטה שלי מצחקקת. אומרת משהו.

כמו באותו ערב אני יכול מהר מאוד לדלג ולהפחית מחשיבות המהלכים שהתרחשו בין כניסתנו לחדר לבין הרגע שבו היא כבר מוצעת בפניי.

אחרי כל הקילופים של השכבות.

וכך היא על שוכבת על הגב מביטה בי, מצפה.

היא הייתה קטנה (1.65~) וקלה. מעט שחומה, חלקה לגמרי עם חזה עדין ומעט קופצני, רק מעט. נראה כל כך טעים.

ואני מרגיש את השניה הזאת

רגע לפני שאני מתנפל עליה בעיניים דולקות וגפיים חסרות מעצרים

יש שניה שבה היא פתוחה בפניי ומוגשת לי על מצע של סדין אדום.

גם דרך כל הוויסקי הסקוטי הזה שעשה מאמצים גדולים לטשטש אותי יכולתי להרגיש את השניה הזאת.

עכשיו הקצב אחר, היא כבר הוגשה.

אני מטפס על המיטה, על הבמה שלי.

מביט עליה מטה כמו אל תוך צלחת. בוחן כל מהמורה ושקע.

היא מוגשת לי. כבר ללא שום ברירה.

ברגע הבא בו הזיכרון / צלילות שמים אותי אני מחורר אותה עם האצבע באובר-אגרסיביות של אותו מדריך חסר סבלנות.

חוזר להכרה היא פרושה בפניי מוצעת מנידה בראשה בחוזקה מצד לצד כלא עומדת בויברציות שמטפסות בגבה.

חום גופה מטפס בי וגורם לי להבחין שגם אנחנו מוכנים.

אני וסר ג'ונסון ששבים בנוסטלגיה אל תקופות הכינויים, הנערות והשובבות בכל פעם שאני חוצה את הכוס המי יודע כמה-

רק אני והוא מבינים אותנו. מביטים בחיוך ואהדה אל תוך הלבן של העין. מחליפים מילה או שתיים כאילו היא לא פה בכלל - רק אחים יבינו.

אני עוזב אותה שם כמו לא עוזב ללא שום סימן מקדים ומפנה את גבי. מבחינתה הזמן עצר כרגע. מבחינתנו כל שניה יקרה מקודמתה.

הולך אל עבר המגירה הארורה.

המגירה הארורה שמזכירה לך גם ברגע הכי מסטול שלך שיש כוחות טבע שצריך להסתגל אליהם.

כוחות ההרגל הכינו אותי לזרמים הכינו את ידיי לאחוז בה כאילו הייתה 
 

עוד יום אחד, לוהט ועצוב, משפחת נחשים מסמנת תוואי מעוקל באדמת המדבר הבודדה, מחפשת מסתור מן הגשם המשוגע וחסר הרחמים. רגל אדם לא דרכה פה, רק חיות הבר ושלמות תנועתם כגלגלי שינים במכונה משוכללת משייטים בין הדרדרים ועצי השיטה. גם בליבי לא דרכה רגל אדם, לא ידו של אדם ולא נשמתו, אני את נשמתי מכרתי לשטן. מתנהל בבטחה לעבר הקשת שבפתחו של הגהינום, זכרון אחרון של יופי, כיופייך, רגע לפני שבצעד בטוח אטבול עצמי שוב ושוב בצואה הרותחת והלבה שמתיכה שוב ושוב את נשמות האדם החוטא ולא יבוא בי שקט, לא תדע בי אהבה ולא תהיה בי מחילה.

כמו ארכיאולוג שדות קרב מלומד עברת בהריסותיי

חופרת בודקת בוחנת הופכת כל אבן צור וחלוק נחל

מסתכלת מתחת לכל עץ מרקיב וזנוח,

עוברת בנחלים שיבשו

מדלגת בין שברי הסלע

מקפצת לכל עבר עזוב ופגוע ככל שיהיה

לא מותירה גם לא גרגיר לעצמי.