פאן סטאף

“אפשר שנאה וכאב לב ואותך?"
אחר כך מלמלה מילמולים, משהו על כאוס וטיימינג על אהבה וזיקנה.
קיוויתי שלא תלכי לשם, אל הכאוס המסובך שלי, כמו תלתלים של מלאך רנסנס בלונדיני שלא יגדל לעולם. אל תכנסי אל מעגלי התנועה הצחיחים וחסרי המוצא שלי, האדם הופך מכוער כשאין לו מוצא, עם הגב לקיר הוא הופך מסוכן ובלתי צפוי ובעולם של מחלות נפש, מבטים חלולים, אנורקסיה נרבוזה, אספלט ופיח, מכוניות מהירות וסקס, ברוטלי, אנאלי, זיופים, מלחמת המינים והיד רושמת ומחשבת אורגזמות, רווח-הפסד, חדלות פירעון ובדידות הסיכוי למוצא הוא אפסי. הדרך סובבת סביב צירה.
כבר אין חמלה באהבה, רק מידות ומשקולות, רשימות מצאי ופחד.
אני עבד של השיטה, צועד כשבוי, כבול בנייר של קופה רושמת, שיונצח בקרוב על שער הניצחון של זרמי מידע, מגזין יופי, אתרי דייטינג ותמונות של חתולים.
"אפשר שלא תלך?"
"אפשר חיבוק?"
"אתה שורט אותי אותי, למה אתה שורט אותי? לאן אתה נעלם?"
אני רוצה ללחוש לך שהחור בבטן בולע אותי, אבל קולי לא נענה לי, לא חי ולא קיים.