את באה אליי.
את משאירה את הדאגות מאחור. עכשיו זה לא זמן לדאוג.
את יוצאת ולוקחת איתך מגבונים וקרם. אולי גם תחתון ובגד להחלפה.
אבל לא לוקחת איתך דבר ממה שמעיק עליך.
את הרעשים שיש מסביבך את גם משאירה בחוץ. עכשיו זה לא זמן לרעש.
עכשיו את נכנסת לזמן שלי. הזמן שלך לשקט.
עכשיו מתחילה למנות את השעות שהן רק בשבילך.
הזמן שאיש לא יודע שאת לוקחת. איש לא משער שאת צריכה.
את באה אליי
לחיוך שעולה על פנייך עם המגע הראשון של העיניים שלך עליי;
לליטוף שלי את שיערך.
את באה לאור שנעלם כשהעיניים מכוסות;
לקולות שנדמו כליל כשאוזניות התיפוף שלי הונחו עלייך למשמרת;
ליובש שפינה מקומו לרוק שמציף לך את הפה.
את באה לחיבוק החבלים
שמפזרים אותך על השולחן;
באה לתאווה, לעונג ולכאב שהגעגוע שלי מפליא בך.
ובכל פעם שאת באה מרגישה כמה רב הגעגוע
כמה התגבר העונג, כמה נעים הכאב.
את באה ליד שלי שמרגיעה;
לחיבוק שלי כשנגמר;
לחום שעובר בינינו לפני שאת יוצאת;
למילים המחזקות והמחייכות.
לנשיקה.
ואני,
אני מאושר שאת באה.
