היא ביקשה שאכתוב לבלוג.
״אתה כותב יפה״, היא אומרת,
״המילים שלך תאוריות ומרטיבות אותי״.
אני מחייך אליה מתוך החושך דרך כוס היין שלה,
שמח שהיא נהנית מהכתיבה שלי, מהמחשבות שנוגעות בה דרך המקלדת והמסך.
הכסאות שלנו בפינת הבר קרובים כל כך
שאני יכול לראות את העיניים המחייכות ולהנות מהפנים היפות שלה כשהאור העמום נמס עליהם.
הגברים שמסביב עסוקים בשלהם או בנשים הבודדות הפזורות על הבר. הם לא מסתכלים על בחורה שמרוכזת באיש שלה.
הנשים קצת יותר מתעניינות בנו ושולחות מבטים. הברמנית מוזגת לנו עוד משקה והולכת.
ואני, מביט אל תוך העיניים היוקדות שלה, עוקב אחר השפתיים,
מרגיש את הבעירה שהיא יוצרת בתוכי ומנסה להשקיט את הסערה עד שנצא מפה.
מדי פעם היא נעלמת לי והעיניים שלה כבר לא שם.
היא משאירה מולי את השיער שלה כשאת הפנים היא משקיעה לתוך הכתף שלי
ומפשקת מעט את הרגליים על הכסא.
האצבעות שלי כך יכולות להכנס עמוק יותר לתוכה בזמן שהיא גונחת את ההנאה שלה על קרוב לאוזן שלי.
כי כשאנחנו יושבים
בחושך הזה
על הכסא
בפינת הבר
האצבעות שלי מלטפות תמיד.
הן נכנסו מתחת לשמלה בדיוק בזמן שהתחת המושלם שלה נגע בכסא לראשונה
ונשארו שם, מלטפות, מרטיבות, בזמן שהיא מדברת, שותה, מעשנת, צוחקת
כי אצבע בכוס זה דבר שימושי.
אבל אחת לכמה זמן הן פשוט צריכות להכנס עמוק
בלי שום התראה מוקדמת,
להחליק לתוכה ולהינעל
כך שגם תזכור שאני רעב.
מאוד רעב.
