האנרגיה הזכרית, הנקבית והשילוב ביניהן.
בסדנא ההיא דיברנו עליהן, השילוב ואיך הן באות לידי ביטוי בחייי היומיום.
בטיפולי הלייזר, בלבוש, בהליכה, בהתנהגות ובהרגשה.
זה תמיד תופס אותי. גורם לי לחשוב ולתהות,
איזו אנרגיה תופסת אותי יותר ומתי.
ולמה, למה זה יכול להלחיץ?
דבר קטן וכמה נעים. אומר הרבה ופשוט.
שימי את ראשך, הניחי אותו על כתפי, תרגישי את היד העוטפת אותך, מכילה אותך.
מגונן עלייך.
את נכנסת לעולמי, מגלה אותי ואני אותך.
היד המחממת בקור מסביב, הקור שנעצר ביד שלי.
חוטפת מבט קל לעיניי, העיניים מדברות, מתלחששות, אין צורך במילים, אני כאן איתך.
גופך ונפשך בידיי, חוקר אותך, מלווה אותך ואת צועדת אחרי בבטחה.
מבט אחד והמון מילים, הרגעים הקסומים שאין צורך בהן, הן קטנות לעומת הרגש בעיניים.
חיבוק שעוטף ואומר הכל.
בימים אלה השיח זה האסקפיזים.
אי אפשר באמת לצאת, לבלות או לרוץ ברחוב.
כשאני משוחח, מתעמק ובוחן נושאים חדשים זה האסקפיזים האמיתי בימים אלו.
בעיקר לדבר את מה שבלב.
ראיתי חלק מסרטוני הזוועה וזה לא טוב.
לא ממליץ לכם ולכן לראות זאת.
אז מי רוצה פשוט לשוחח?
לפעמים הלבד עושה טוב, מאפס ומחדד אותך להמשך.
לחשוב עמוק, לצלול במחשבה, לעצור ממירוץ החיים בין העבודה, סיום התואר, חברים, בילויים ומשפחה.
לעצור. לחשוב. להתאפס.
אוהב את הלבד אבל אוהב גם יחד, חשוב שיהיה איזון ביניהם.
טיילתי בעולם לבד וגם לא, אהבתי את שניהם.
נשמע מוזר אבל כשאתה מטייל לבד אתה לומד להכיר את עצמך, את הגבולות שלך.
החגים מגיעים והעומס המשפחתי יתחיל, זמן טוב לנוח וקצת לבד.
שהמבט חודר לתוך עינייך ואומר לך להרכין ראש.
לעמוד ולא לזוז, להרפות ולחכות.
ההשתהות הזו, ההמתנה והציפייה שלך לבאות.
ההבנה ללא מילים, ההבנה שאת פה כאן ועכשיו. וזה רק שנינו.
להיכנס לתוך העולם שלך, הנפש שלך, לחקור ולחפור בך עוד ועוד.
לקלף קליפה ועוד אחד, להרפות ולשחרר.
כשהדמעות יורדות את מבינה שאת מתפרקת ואבנה אותך מחדש, אט אט. כאן ועכשיו.
את תתפרקי בידיי, תפתחי הכל, נדבר על הכל.
אשתמש בך, ארוקן אותך ואמלא אותך מחדש.
פיזית ונפשית.
את לא תגמרי היום, את תהיי חור, כלי כיבול ושימוש.
להבנות מחדש.
את על ברכייך, ידייך קשורות מאחורי הגב,
עירומה ורק קולר לצווארך ורצועה שאני אוחז בה.
עומד מולך עירום ואיברי זקור וחזק.
את מביטה בהשתאות וציפייה, אני נעמד ממש קרוב אלייך ואיברי מעל פנייך, טיפה אחת זולגת על שפתייך. טיפות הזקפה והחום.
את במבט שואלת אם אפשר לבלוע אותה ואני מאשר לך.
כף רגלי מתחת לכוס הרטוב שלך, את משתפשפת עליה בהנאה, בכמיהה וציפייה. אני מזיז את הרגל.
את רועדת, רטובה ומתחננת במבט שאתקרב, שאגע.
נותן לך עוד רגע לרעוד, עוד רגע להתחנן שאזיין את פיך.
מיוחמת, מעט מתוסכלת ורוצה לפרוץ. אבל אט אט.
יש זמן, למתוח ולמשוך אותך עוד קצת.
זה נעים שאפשר לגעת בנפש.
זה נעים שאפשר לגעת במי ומה שאת.
זה נעים שמקלפים קליפה אחר קליפה, אט אט.
זה נעים שהמגע מלטף, מחוספס, נוגע לא נוגע.
מבט בעיניים והכל נחשף, זה נעים.
חיבוק שממלא את שנינו זה בזו, ללא מילים, רק המבט.
מביטים ומבינים.
יש כח לשתיקה, כשיש לה כח ההתאמה ברורה ביני לבינך.
החיבק, המבט והחיוך הקטן. לא צריך יותר מזה.
מבט לתוך עינייך אומר הכל, השיתקה נעימה.
מבט אחד שיכול להעביר משפטי שלמים.
את מרכינה מבט במבוכה, מסדרת את השיער בעדינות אל מאחורי האוזן.
יורדת על 4, מבינה את מקומך.
מחכה להוראה ולמגע, מוכנה לי.
מלטף את ראשך, הקולר על צווארך מתהדק ואת מובלת אחרי, ידייך נקשרות בצמוד לרצפה, זו לזו.
מוכנה לי, פסוקה ורטובה. יודעת את מקומך.
את תגמרי מתי שאחליט, אם בכלל.
מחפשת את עיניי, המבט חשוב לך, מכסה את את עינייך, שאר התחושות מתחדות נוכח העיניים המכוסות.
שליטה מנטאלית ופיזית מתאחדת, זה נעים.
