כשזה צריך לצאת, זה צריך לצאת

As long as I can dream it's

hard to slow this swinger down

So please don't give a thought to me, I'm really doin' fine.

הדבר שהכי חסר לי למרבית הפלא הוא לא הסקס, אפילו לא הצחוק והשיגועים. מה שהכי חסר לי זו התחושה שיש מישהו שיושב אצלי כ"כ עמוק בלב ובנשמה עד שזה מרגיש שהוא חלק ממני. מישהו שאני יכולה לסמוך עליו בעיניים עצומות. 

במיוחד עכשיו שעוברים עליי כ"כ הרבה דברים קשים בו זמנית. 

You were my person. 

I need my person...

. את מחפשת אותי. 

. לא צריך להתאמץ ולחפש כשבכל פינה של הבית אני נתקעת בשברי זכרונות של מי שהיינו פעם. 

קראתי פוסט על מישהי שמשווה את עצמה למסעדת גורמה ומישהי אחרת לג'אנק פוד. 

מודה שהתגובה הראשונה שלי הייתה להתעצבן. מי מת ומינה אותך למבקרת מסעדות ראשית בדיוק הא?

ספרתי עד 10, 20, 30 ובמאה בערך עצרתי לנשום ולחשוב. 

אז זה נכון שזה עדיין מעצבן אותי כשסתם יורדים על מישהי בשביל לגרום לעצמך להרגיש טוב אך מצד שני אני אכולת קנאה. 

למה? כי לה יש משהו שלי מעולם לא היה. בטחון עצמי מופרז. לא שהייתי רוצה להסתובב עם האף בשמיים אבל בהחלט הייתי רוצה להיות מסוגלת לחשוב על עצמי כעל מסעדת גורמה. אני לא חושבת שאני מזללת מזון מהיר, יותר לכיוון של הפאב השכונתי, זה שאתה יכול לרדת בטרנינג ונעליי בית, או המסעדה הביתית שאת הולכת לאכול את המרק/קציצות/ממולאים של אמא. 

איך מגיעים למצב כזה של בטחון עצמי? זה משהו שנולדים איתו? או שמא יונקים את זה עם חלב אמנו? יכול להיות שההורים שלה כל הזמן חזרו ואמרו לה שהיא הכי יפה/חכמה/מוצלחת/שקר כלשהו עד שהיא מאמינה בזה בעצמה למרות שלא תמיד יש לזה אחיזה במציאות? 

מה שלא תהיה הסיבה -  I want what she's having!!

אני לא יודעת איך לא לאהוב אותך. 

האהבה שלי אליך היא חלק בלתי נפרד מכל הדברים הטובים והרעים שבי. זה כמו שתבקש ממני לא לנשום. לא לחייך. 

ואתה לא מבקש ממני להפסיק לאהוב אותך. למה לך. נח לך עם האהבה שלי. תמיד טוב שיש מרחב מוגן למקרה ומשהו יתפקשש. מקום שבו אתה יכול להיות יחסית אמיתי. מקום בו אתה יודע שתמיד מחכים לך עם חיוך וחיבוק. מקום שבו מכירים אותך לפעמים אפילו יותר טוב משהיית רוצה שיכירו אותך. 

אבל אני מוכרחה להפסיק. 

בשבילי. 

מישהו צריך לדאוג לאינטרסים שלי, לאינטרסים שלך יש מספיק שדואגים. 

איך לעזאזל אני לומדת להפסיק לנשום? 

כן. אתה. 

הכי פחדן שיש. 

בורח מאהבה שיכולה לתת לך כל מה ששכחת שרצית. בורח ממה שניסית לשכנע את עצמך ואת כולם שאתה כבר לא רוצה/צריך. 

אז ברחת. 

לאהבה גם. אחרת, פחות כוללת, כזו שפחות עוסקת בלאהוב אותך ויותר בלאהוב את מה שאתה נותן. 

וגם מזה אתה בורח, מוצא תירוצים, מחפש את הסוף. וכשהוא יבוא, כי הוא תמיד מגיע, בין אם זה אחרי חודשיים, שנה או 6, אתה תמשוך בכתפיים, תעשה פרצוף עצוב ותגיד ניסיתי. אהבה זה חרא. 

פ ח ד ן

אי אפשר להכריח מישהו לאהוב אותך כמו שאתה רוצה. 

מה שלא בא לבד לא שווה את זה. 

עצוב. עצוב שניסית לאנוס מישהו לאהוב אותך. 

מגיע לך מישהו שירגיש שזאת זכות. 

שקיבל מתנה גדולה כשנתת לו את האהבה שלך. 

אז פשוט תנשמי. 

קחי נשימה הכי עמוקה שאת יכולה ותשחררי. 

כן זה כואב, כאב מפלח ועוצר נשימה.

אבל זה יעבור את יודעת. הכל עובר.

תני לזה שלא רוצה ללכת, תפני לעצמך מקום לזה שכן ירצה. 

- לכל המשפחות הרוסיות שאני מכיר יש כלב גזעי ויקר שאילפתם מאז שהיה גור. איפה שלך?

- ברח...

"My fingertips are holding onto  the cracks in our foundation and I know that I should let go but I can't"

כשהמח והלב נמצאים במלחמה בלתי פוסקת, מלחמה עקובה מדם ששורפת הכל ולא משאירה שבויים זה מתסכל מאוד. 

במיוחד כשאת אישה בוגרת שמעולם לא נתנה ללב להוביל והחזקת חזק את המושכות. 

זה מרגיש קצת כמו לצפות בשתי רכבות שעומדות להתנגש ואת חסרת יכולת לעצור אותן. 

קונטרול פריק ללא קונטרול זה נורא.