|
|
|
עשיתי טעות ענקית.
נתתי לו יותר מידי מעצמי. נתתי לו כמעט את הכל.
הרחקתי מעליי את כל החברים, המחזרים והקדשתי לו כל רגע פנוי, כל מחשבה.
כל רגש היה מחווט אליו, כל צורך וכל רצון. הלב שלי פעם ופמפם אותו.
ועכשיו שהוא הלך והותיר אותי מאחור אני מסתכלת סביבי ורואה שנותרתי לגמרי לבד, מנסה בידיים עייפות וכואבות לחבר חזרה את קרעי ליבי וחיי.
אני שואלת אותך שאלות, לא ברומו של עולם, שאלות טפשיות, סומכת עליך בעיניים עצומות, כי זה אתה, ואתה אף פעם לא משקר, אומר לי את האמת בפנים גם כשהיא כואבת, במיוחד כשהיא כואבת.
אבל אתה שוכח עם מי יש לך עסק לפעמים, או שפשוט שוכח כמה הזיכרון שלי פסיכי, במיוחד כשזה קשור אליך. הכי מפגר זה להיתפס בשקר כ"כ מטופש, על דבר כ"כ לא משמעותי.
זה גורם לי לחשוב שכל מה שהיה בינינו הוא שקר.
וזה כואב. מאוד.
אני לא מבינה את המשפט הזה. באמת שלא.
איך יכול להיות שלם משהו שמנופץ למליוני רסיסים.
נושמת נשימות קטנות ושטחיות, כל דבר מעבר לזה כואב.
אלוהים איך הכל כואב.
אין לי אויר.
אין לי
אויר
פאקינג אין לי אויר
יש לי רק כאב
כאב
אבל רגע, אם הלב שבור
איך הוא כואב כל כך?
למה אני מרגישה כל פעימה שלו?
כל טיפת דם שניגרת ממנו?
אין
לי
אויר
יש לי רק
כאב
מצד אחד שמחה בשבילו.
מצד שני עצובה בשבילי.
מצד שלישי אוהבת אותו.
מצד רביעי רוצה להרוג אותו.
מצד חמישי כועסת על עצמי שהבאתי אותנו למצב הזה.
מצד שישי כועסת עליו שנמאס לו.
איףףףףף קשה להיות אישה לפעמים.
לפני שלוש שנים בערך, באחת מההתנתקויות הדי קבועות שלנו, כתבתי לו פוסט יפה (בעיניי לפחות) על כמה שהחיים שלו עצובים יותר כשאני לא חלק מהם.
אתמול בדפדוף בארכיון שלי נתקלתי בו שוב וחשבתי להעלות אותו כי הוא שוב מתאים אבל תוך כדי קריאה נפל לי אסימון בגודל של מכתש.
החיים שלו לא עצובים יותר בלעדיי, אלה רק החיים שלי שעצובים וחסרים יותר. אני רק רוצה שהוא ירגיש כמוני, לדעת שאני יקרה לו כמו שהוא יקר לי אבל לא תמיד מחשבה בוראת מציאות.
עצוב (לי) אבל זה מה יש.
כל כך הרבה מחשבות מתרוצצות לי בראש
המלים מסרבות לצאת וכשאני דוחקת אותן החוצה הן יוצאות בבליל לא מובן.
כ"כ מפתה ההרגל הזה של לקחת את כל האשמה עליי, ליצור תירוצים, תסריטים שלפיהם הוא לא יוצא כ"כ רע כמו שזה באמת.
והעלבונות לא מאחרים לבוא: פאטתית, עלובת נפש, מה יש לך שאת מרשה שיתנהגו אלייך ככה. בעצם לא שיתנהגו,
שיתנהג! רק אחד מצליח להוציא אותך כ"כ קטנה ואפסית.
ואם את לא מכבדת את עצמך, למה שהוא יכבד אותך ויתפוס אותך ואת ה"איומים" שלך ברצינות.
בא לי לשבור את הכלים. או את עצמי.
מתישהו יהיו לי כוחות לשבור את מעגל הקסמים המקולל הזה.
עם מה יותר קשה לי.
התסכול
הכעס המכלה כל מחשבה וכל פינה טובה.
העצב.
כאב האובדן
תחושת הבגידה
חוסר הידיעה
חוסר ההבנה
מה לעזאזל קרה כאן עכשיו???
הרי הכל היה טוב
אנחנו היינו טובים
לא?
אני לא יודעת את מי אני שונאת יותר כרגע
אותך שגורם לי להרגיש ככה
או את עצמי שנתתי לך להיכנס ולהכאיב לי ככה.
אכן תחרות קשה
