אז היום הייתי מפקדת משימה. במשימה קצת יותר גדולה ממה שהתרגלתי.
היתה שם חובשת בת שירות ששייכת בכלל לאחד המשרדים. יפה ועדינה.
פחדתי עליה אבל היה חסר לי כח אדם.
ואז הגיע המנהל שלה מהמשרד. ואיך שראיתי אותו פשוט אמרתי לו נחרצות שהוא לא לוקח לי אותה. בלי לשאול בכלל מה הוא מחפש. בלי לחשוב על זה שבתכלס, הוא הרבה דרגות מעלי.
ואגב, נראה לי שזה בדיוק מה שהוא תיכנן לעשות...
אבל אולי גם סתם דאג לה.
לילדה העדינה שלקחנו להילחם בקורונה.
בכלל, היום הזה גיליתי יכולות... 🙈
לא ידעתי שאני יודעת להנחית פקודות. להגיד "אני רוצה ש" ואנשים פשוט יעשו.
לא ידעתי שאני מסוגלת להגיד לאנשים עופו לי מהעיניים (מי שלא עובד שלפחות לא יעשה את זה על ידי).
דגמתי איש עם כמה פלאפלים יפים על הכתף. דגמתי שר (מעריצה שלו שהוא בא להידגם בסתם עמדה בירושלים ולא דאג לעצמו לדיגום בית)
מבטיחה לכם שבכולם התעללתי באופן שוויוני.
אבל בצוות שלי התעללתי בכל אחד קצת אחרת. לבנות שירות השתדלתי להתייחס יותר בעדינות.
בסוף אמרו לי שאני ראש צוות סבבה, שעשינו מלא דגימות ושחוצמיזה שאני צרודה הכל טוב. (צעקתי בעיקר אל אנשים ולא על)
זהו. עכשיו רק רוצה להיות קטנה קטנה ושל מישהו שיוציא ממני את המיטב. אני חושבת שאחרי יום מטורלל כמו היום, אני אפילו מסוגלת לדייק לעצמי יותר את הצורך הזה.
לילה טוב ללוחמי הקורונה שלי, וללוחמי הקורונה בכלל.
וגם לילה טוב לכם
