מעבר להרי החושך

ימים סוערים שכאלה
פחד
ייאוש
ומן רכבת הרים כזאת שלפעמים יש בה לכמה שניות גם תקווה.
ואז עצב
וחוסר אונים.
ותחושה שנשרפת. מבפנים.

אין לי זמן לזה.
יש בערך שעה לבכות לפרוק ולהתאפס על עצמי.
מחפשת איזו מוזיקה בהתחלה כדי לבכות (אשלח בפעם אחרת. בעיקר כי קשה להסביר) ואחר כך משהו כדי להתעורר ולחזור לתפקוד מלא. אל הילדים.

פוחדת שאם אפול לא יהיה מי שיעזור לי לקום. ואפילו שפשוט לא ישימו לב וידרכו עלי.

אז עד ש... אהיה שוב במקום שבטוח להתפרק בו, שולחת קישור לנציגות ביוטיוב ולפלייליסט הכי משעשע שמצאתי בספוטיפיי (לחובבי הזאנר משוגעים כמוני. והפעם זה לא יהורם גאון)

עוד קצת. עוד בערך שבועיים וחצי שלוש אולי יהיה כבר מותר לבכות. להתפרק. אולי אהיה כבר פחות נחוצה... ואולי דווקא יותר. אולי אהיה במקום אחר.