מעבר להרי החושך

נמשכת לזה שמגביל אותי הכי הרבה. מהראש ועד לשרוכי הנעליים. נמשכת לזה שמכאיב לי. מרגישה מן אתגר כזה להתגבר ולשרוד שם. זה שגנב לי את בעלי בשעות שהייתי הכי זקוקה לו, זה שבגללו רציתי כבר כמה פעמים לגמור עם הכאב הזה וזהו, אבל בסוף ויתרתי על הרעיון, רק כי הוא אמר שאסור. נראה שלעולם לא אדע שלווה, ונגזר עלי לחיות עם חלומות לא ממומשים, אבל אני בכל זאת נמשכת לשם. לכאב, לאתגר ולאהבה המוזרה הזאת. אולי מישהו פה יכול להסביר לי למה? https://www.youtube.com/watch?v=DyS0o9-7Sus