לפני 7 שנים. 14 באוקטובר 2016 בשעה 10:45
היי! מכירים את אלה שהורסים לכם שירים?
אומרים כזה "עכשיו תחשבו שזה נכתב על..."
מישהו פעם עשה לי את זה לי "היה לי חבר היה לי אח..." ומאז כל פעם בטקס יום הזיכרון אני צריכה להתאפק שלא להתגלגל מצחוק בזמן שכולם עם דמעות בעיניים.
אני לא הורסת בפוסט הזה שיר. אבל מציגה את נקודת המבט שלי על נושא מסויים. הייתי שמחה לוותר עליה, אבל היא נולדה אצלי, וקשה להיפטר ממנה.
אז אני רק מזהירה, החיים יותר קלים אם לא מסתכלים על העולם ככה. ומי שקורא זה על אחריותו.
האלה שיש להם תמיד טישו על השולחן בעבודה וזה לא כי הם אלרגים לאבק...תסלחו לי, אבל תמיד הליכה לפסיכולוג הצטיירה לי בראש כמו הליכה ל... אתם יודעים. המקצוע העתיק בעולם... או לפחות ככה מכנים אותו.כן. אני יודעת.לחלקכם בטח אין בעיה ללכת ל... חוץ מהמחיר.כן. לפסיכולוגים יש סבסוד מהקופת חולים.באמת הבדל דק...גדלתי עם אמא עובדת סוציאלית.מהר מאוד הבחנתי מתי היא מקשיבה לי מכל הלב, ומתי, כמו שהיא מקשיבה לאחרים...בגיל צעיר נשארתי בלי אמא.לא חס וחלילה שלא היתה לי אמא!פיזית היא היתה.תמיד קיבלתי לאכול, עזרה בשיעורי בית.היה לי תמיד למי לבכות שמשעמם לי.אבל לא היה לי למי לבכות באמת.כי תמיד פחדתי שאם אני אספר לה משהו, היא תקח אותו כמו עובדת סוציאלית. ולא כמו אמא.לאנשים מהמקצועות הטיפוליים תמיד יש טישו על השולחן.וזה לא כי הם אלרגים לאבק.בממוצע כל שעה בוכה אצלם מישהו.ואז נגמר לו התור, ונכנס מישהו אחר.אני יודעת.אומרים שזה כמו ללכת לרופא.יש רופא לגוף, ויש לנשמה.אבל את האמת?כשכאבה לי השן, רק רציתי להצליח לישון בלילה.הפתרון הגיע מהר, וגם אני וגם הרופא ישנו טוב.(אני עד שההשפעה של הקוד אקמול פגה, אבל לקחתי עוד וחזרתי לישון)אבל כשהבעיה היא בפנים... בלב, במקום עמוק. ואני שופכת ומספרת והרופא של הנשמות שומע, ואחר כך הולך לישון, נרדם בקלות, ורק אני לא ישנה כל הלילה...כי זה המקצוע שלו.לתת לאנשים במשך שלושתרבעי שעה.ואז לשכוח מהם, ולקרוא שוב את הדו"ח לפני שהם מגיעים בפעם הבאה.הוא מנתק את עצמו מהכל. אסור לו לתת לזה לחדור ללב שלו.זה מקצוע. אם כולם יחדרו אליו באמת...אני מבינה למה ללכת לזונהזאת אומרת, אם מתעלמים רגע מהפגיעה בה.יש פה הנאה פיזית.כמעט כמו ההנאה שבלהעלים כאב שיניים. הרגש לא קשור פה.הרי מי שמחפש אהבה אמיתית, לא ילך ל"אשת מקצוע", נכון?הוא הרי רוצה מישהי שתחשוב עליו, שלא תרדם בלילה מרוב געגועים...אז אני ככה.קשה לי ללכת לאנשי מקצוע.אלה שישנים טוב בלילה גם אחרי שאמרת שבא לך להתאבד.הם מרגישים לי... איך לומר...אנשי מקצוע.מקצוע מודרני או מקצוע עתיק.זה תמיד יישאר מקצוע.את האמת?אני מנסה ללכת. הלכתי להרבה.נפתחתי כל פעם מחדש לאנשים.לא רק לאלה מהקופת חולים.(הלכתי גם אלה שהפגישה אצלם חצי מהזמן ומשלמים פי 2)אבל הם אף פעם לא הצליחו להבין עד הסוף.ואני לא הצלחתי להיפתח עד הסוף.(רגע, זה לא המקצוע שלהם? לפתוח לבבות אטומים?!?)ובינתיים...אני חושבת שהקוד אקמול עשה עבודה יותר טובה.הבעיה היחידה היא התופעות לוואי...
הערה חשובה:
קשה לי להגיד שלא באתי להשוות...
אבל בסך הכל תיארתי את תחושתי הסובייקטיבית.
כמה מידידי הטובים ביותר... אפילו אמא שלי.
כל עבודה מכבדת את בעליה.
אז אל תיקחו אישית.
זה באמת לא.