מעבר להרי החושך

שיר ישן כזה... 

גם בפעם הקודמת ששמעתי בכיתי ככה?

 

 

מרוב בכי הראש כואב.

צריכה לישון.

 

אבל הראש...

 

מדליקה את המאוורר על העוצמה החזקה. הרעש המעצבן מטשטש את הרעשים שבחוץ.

עדיין בוכה.

 

מחפשת תנוחה. הבגדים מציקים לי. מוותרת על מה שאפשר ונשארת עם המינימום הנדרש.

שוב בכי היסטרי.

המגע של השמיכה נעים, אבל השיר עוד בראש, ואני בוכה ובוכה. הלוואי וידעתי למה.

גם ההוא בשיר לא ידע.

 

מתהפכת ומתהפכת. הסדין בורח. הסינוסים... מזכירים את קיומם, והאף...

מגששת מבעד למסך הדמעות ומוצאת את החבילה החדשה שלקחתי איתי למיטה לפני יומיים.

כמה טוב שיש טישו.

 

 

מתקרבת למאוורר. מקווה שהרוח תייבש את הדמעות ואת הסערה שבפנים.

קר לי.

הייתי רוצה לחשוב שזה השעון חורף שעשה לי כזאת סימנטוחה בלב, אבל גם בקיץ אני בוכה. אם כי בקיץ לא קר לי.

 

אני מושכת את הפוך, מתעטפת בו לגמרי.

חלק קטן מהפנים נשאר להנות מהרוח, אני מגולגלת. עטופה. 

 

 

לא זוכרת מתי הפסקתי לבכות

אבל ככה נרדמתי. מקופלת ודחוסה בתוך הפוך שלי.

 

מאוחר יותר קמתי להתקלח, ארוחת ערב. 

שוב בכיתי.

 

 

הפעם לא הייתי לבד.

 

הוא שאל מה קרה.

אמרתי שלא יודעת.

זה השיר.

אני חייבת כבר לישון.

מחר יום ארוך.

אני בוכה

זה השיר שעשה לי את זה.

 

הסתובבתי לרגע כדי לשלוח לו מהפלאפון קישור לשיר.

לא שיש בשיר סיבה לבכות. אבל אני לא יכולה לבכות בלי שהוא ידע.

אז שלחתי ובכיתי.

 

כשהסתובבתי חזרה, הוא היה כבר בלי...

 

עשה מה שעשה שם

הוא היה מעלי

       אני לא יכולתי לזוז 

בכיתי ובכיתי... 

 

אבל פתאום כבר הייתי פחות עצובה.

לא שלפניכן הייתי.

בכיתי בגלל השיר... 

זה לא היה שיר עצוב.

אבל כשהוא עשה מה שעשה שם, לא יודעת למה, שמחתי.

הוא לא עצר לנגב לי את הדמעות.

גם לא להגיד לי משהו מנחם.

אפילו לא הספיק לקרוא את השיר

פשוט היה שם. בפנים. וזהו. 

וזה שימח אותי.