מעבר להרי החושך

אני אוהבת לפצוע את עצמי. 

זה החלק של הסטייה שהייתי מוותרת עליו בשמחה. אבל כנראה שכמו התשוקה לשוקולד, אני אצליח להיגמל רק לזמן מוגבל.

אז לפעמים זה קורה לי. במיוחד אני אוהבת לקלף. לחטט. כן. זה דפוק כמו שזה נשמע. גם לרדת על 150 גרם שוקולד זה דפוק. וזה לפעמים בא ביחד.

אתמול בלילה חלמתי חלום מוזר. זאת אומרת מוזר אפילו בשבילי. אני רגילה לחלום שאני רבה עם כל העולם ואשתו... אבל הפעם זה היה...

מוזר. 

חלמתי שאני מקלפת לי איזה פצע שם קצת מעל הרווח שבין השדיים. יוצאת קצת מוגלה (כמו שאני אוהבת:-( ) אבל אז, במקום שיתחיל לזרום דם, יוצא מן עיגול דקיק כזה, ואליו מחובר עם נים דקיק כזה עוד אחד, ועוד אחד. מן שרשרת כזאת דביקה קצת מהפצע. על העיגולים מצויירים סמלים סכמתיים כאלה. כמה עיגולים עם ברק ירוק אחריהם כמה עם עיגול צהוב ואחריהם כמה מגיני דוד כחולים... לא זוכרת.

בסך הכל איזה 15-20 עיגולים כאלה. לא גדולים. משהו כמו חצי סנטימטר קוטר. אבל זה בכל זאת ענק בשביל פצע. וגם מוזר...

אז נבהלתי וישר רצתי לספר להורים. 

(כאילו ששכחתי שזה הדבר האחרון שעושים עם בעיה רפואית. להורים הרי מספרים בדרך כלל רק אחרי שהכל בא על מקומו בשלום)

אבא מחליט לקחת אותי לרופא של הקיבוץ.

אחרי שהוא מקבל במקביל אותי ועוד כמה חבר'ה מהשבט שלי הוא ניגש להסתכל על הפצע ועל המשהו המוזר שיצא ממנו. המשהו המוזר כבר קצת התייבש, והרקע של העיגולים נעשה שקוף. 

הרופא אמר ש"זה הכאבים שלך. את לא צריכה לדאוג". והציע אם אני רוצה משחה לפצע. 

אז זהו. מסתבר שלכאבים שלי יש  צורות גאומטריות פשוטות ושאני מוציאה אותם החוצה כשאני פוצעת את עצמי, אבל משום מה זה לא לגמרי עוזר. 

כאילו, גם בחלום לא. 

פשוט לא לגמריי נרגעתי מהתשובה של הרופא ולא היה לי ברור אם זה יחזור שוב, והאם השרשרת עיגולים עם הציורים המוזרים היא הכאבים עצמם או רק הרישום שלהם בגוף?