ראית את הסרט Fallen
או בעברית, נפיל.
בדרך כלל מתקשה לראות סרטים מהז'אנר הזה. צרות אופקים כזאת. סרטי מד"ב ופנטזיה כבדים לי.
אבל כאן הגיבורה היתה לכאורה משוגעת שמתנגדת לתרופות. והיתה לה חברה טובה...
חברה שהאמינה בה.
בסוף זה הסתבך. ככה זה סרטים. וכשמדובר בז'אנר הזה זה עוד יותר מסתבך. הגבולות בין העולם הזה לעולם אחר לא כל כך ברורים שם. אבל החברות היתה נראית אמיתית ונורמלית. עד הסוף.
גם הפסיכוזה של הגיבורה היתה נראית אמיתית, לפחות בהתחלה.
לומשנה
גם אני פסיכית.
ובכלל רק רציתי להגיד לכם שכשאני לא מקבלת חיבוק מבעלי, אני עוד יותר פסיכית. כי את הכל אפשר לסבול כשיש מישהו שבסוף יום מחזיק אותך עד שאת נרגעת. או לפחות מרשה לך לאחוז לו בשמיכה עד שאת נרדמת.
ואז כשקשה ואין את הסם המרגיע הזה...
לא. התרופות הפסיכיאטריות לא עוזרות.
רק אהבה עוזרת.
והוא אוהב.
רק שאני צריכה גם להרגיש את זה בגוף, במיוחד כשהמוח קצת אמממ... לא במצב אופטימלי.
בסוף אני אראה את הסרט שוב. אולי כדי להבין יותר "למה התכוון המשורר".
בינתיים, אל תכעסו שאני לא מגיבה לתגובות או לא עונה בפרטי או סתם משוגעת.
זה פשוט ככה זה.
לפעמים צריך להשתבלל קצת.
עד שעושים סדר בראש.
לילה טוב לכם חברים אמיתיים