אתמול בלילה.
כולי נסערת ודואגת, הבת שלי עומדת לסיים מעון.
אני מכינה מתנות ומכתבי פרידה למטפלות המקסימות.
ושוב דואגת.
כמעט דומעת.
הבנות סוף סוף נרדמו. אני יושבת קצת להרגע מול המחשב (סוליטר, לא הכלוב) ומתכננת לחזור למשימת מתנות הפרידה.
הוא מתיישב על ידי.
חצי עלי.
מציין שהבנות נרדמו, שיחסית מוקדם ושהוא הולך להתקלח ו...
אני מבובלת ונרגשת.
ולא ממנו.
מהסיום של המעון.
סופים תמיד קשים לי.
היה לה טוב, לשחק, לנסות.
הצוות היה מעולה, היא רצה בשמחה בבוקר אל המטפלת שלה.
אני חוששת מהעתיד.
חושבת עליה.
היא נשמעה אתמול מודאגת מכך שהמטפלת שלה לא תהיה בגן.
מי יחליף למי שיפספס?
הוא יוצא מהמקלחת.
אני מבקשת לסיים את המתנות שהכנתי בעצמי.
מתיישבת לכתוב מכתבי פרידה.
מתרגשת, מחפשת מילים שברחו פתאום.
מסיימת, אורזת יפה. מצרפת תמונה שלהן עם המקסימה שלי.
לוקחת נשימה ארוכה ונכנסת להתקלח.
במקלחת אני מחכה לדמעות שנתקעו באיזה פקק בדרך.
הן לא מגיעות.
אני מרגישה חנוקה.
יוצאת מסוחררת ומבולבלת.
הולכת עם המגבת לחדר השינה שלנו.
נכנסת לחדר מסודר ו... מזמין.
הוא מבקש שאקרא קריאת שמע ואקרא לו כשאסיים.
קוראת, וקוראת לו.
מפוחדת כאילו שזאת פעם ראשונה.
הוא לוקח אותי, מנשק, ותופס אותי בין הרגליים שלו.
הראש שלי עוד במעון ובגן...
אבל למעשה הוא מונח על הירך שלו, כשהירך השניה מחזיקה אותי מעל.
החיבוק החזק הזה של הרגליים מרגיע אותי.
הרגליים שלו יותר חזקות מהידיים,
אצל כולם זה ככה?
הוא חופר לי שם למטה. אני בקושי שמה לב. בעיקר מתענגת ונרגעת.
משהו מנסה לדגדג לי את הלחי. בקושי מרגישה בין כל התלתלים שלי.
יכולתי להישאר כך לנצח.
רק אחרי שהוא הרחיק אותי פתאום ועבר הלאה, הוא שאל אם שמתי לב מה דגדג אותי בלחי...
רק אז נפל לי האסימון
:)
הוא צוחק...
ילדה קטנה שכמותי.
רק היום מסיימת מעון.