מעבר להרי החושך

אני יודעת שכבר תשרי.

אבל היתה היום כזאת רוח אלולית נעימה. מלטפת. מנחמת.

הערפל צבע את השמיים של ההרים שלי בכתום.

ההרים שלי שספוגים בדם, באש, ביזע ובדמעות. אלה שהם קרובים ורחוקים. אכזרים ואוהבים.

והרוח שרקה את כל הסיפורים, נשקה לפצעים. היא לא הבטיחה מרגוע, אבל שלחה נחמה. 

המון אגדות הילכו ומהלכות בהרים שלי.

כאלה שהן של כולם, וכאלה שרק יודעי ח"ן יודעים עליהן.

וכולנו אגדה.

ואת כולנו ליטפה היום הרוח.

וזה כדי לא ללכת לישון במצברוח של יום הזיכרון. גם פה, אם תקשיבו טוב, יש רוח והרים.

שר ב... זה מוקדש לך. הרוח באמת ליטפה הערב. אבל היא גם הזכירה לי אותך.