מעבר להרי החושך

היום הבובה הקטנה שלי שמה לב לאחד הפצעים שעשיתי לי. 

מתוקה כזאת, היא ליטפה את הפצע, נתנה נשיקה וחזרה על זה כמה פעמים. כאילו ניסתה להעלים לי את הפצע. 

והלב שלי נשבר. נחמץ. 

זה אני עשיתי לי. 

הלוואי וידעתי למה. 

ואני כל כך שונאת אותי על זה. ואני כל כך לא מצליחה להפסיק. והבטחתי לעצמי שרק בשבילה, בשביל המתיקות והתמימות הזאת אני חייבת להפסיק. 

ורציתי להיות זכה וטהורה כמוה. רציתי רק אור וטוב. פשטות. 

ונשברתי. 

במקלחת שוב פעם פצעתי את עצמי. שיחקתי בדם ובגלד כמו ילדה שמשחקת בגולות. 

ונזכרתי בה ובכיתי. 

ולא רציתי לבכות כי כבר סתיו ואם הסינוסים יסתמו מי יודע מתי יפתחו. ואם הבובה שלי תתעורר מהבכי, מי ירפא לה את השבר של לראות את אמא ככה בוכה... 

אז נשקתי לה בשקט וזחלתי למיטה שלי. להחניק את הבכי בכרית. להתפלל על להיות אדם טוב יותר. אמא טובה יותר...