לפני 6 שנים. 4 בנובמבר 2017 בשעה 22:23
אני כל כך עייפה.
והלב שלי מפרפר.
וזה מרגיש כל כך כל כך פסיכי...
ובכלל לא חיפשתי פרפורים. לא שם.
אז למה זה רודף אחרי?
למה את ההתקף הבא חטפתי בגלל מי שהרגיעה את הקודם?
זה בכלל לא היה אמור לקרות.
וזה בכלל לא קשור.
ואני שונאת את זה.
ואת עצמי על זה.
מסתובבת סתם כך באמצע היום עם דופק של מרתון, סומק של אמצע הקיץ. מתביישת מהצל של עצמי.
לעזאזל איך זה קרה לי?
שמישהו יציל אותי מעצמי.
סליחה שאני חוזרת על השיר. אני אוהבת קלישאות.
