זה היה הבחור הראשון שיצאתי איתו.
בכלל לא רציתי לצאת.
שנה שלמה של שירות לאומי ביליתי בישיבה תיכונית (סיפור ארוך) ובחדר אוכל גיליתי שאני לא רוצה קשר עם היצורים המוזרים האלה.
(למי שלא מכיר, חדר אוכל של ישיבה תיכונית זה מקום ממש רע כדי להכיר בו בנים)
אבל אחי התאום כבר התחתן, מה שאוטומטית הפך אותי לרווקה זקנה (בת עשרים וחצי).
אז סידרו לי מישהו חמוד, לא שהיה לזה הרבה סיכוי, אבל העיקר שאני אתרגל לרעיון של לדבר עם החצי חיות-מהחדר-אוכל גם כשאני לא חייבת.
הלכנו לטייל בירושלים (כמובן) באזור ימין משה לכיוון העיר העתיקה.
לא זוכרת איפה זה בדיוק היה (כי הייתי ירוקה בתחום ועוד לא הספקתי לחרוש כל פינה אפשרית בעיר הקודש), רק זוכרת שהיה שם דשא ירוק ממש, תצפית מעניינת, ומזרקה שלא עבדה. הוא ממש התבאס שהמזרקה לא עבדה. גם יצאה משם תעלה קטנה שהמים היו אמורים לזרום בה. הוא הבטיח שזה ממש יפה שם בדרך כלל.
כמובן שזה נגמר אחרי שתי פגישות.
ולא בגלל המזרקה.
אבל משהו מהפגישה ההיא נשאר לי.
קסם של צבעים עזים, סומק ותקוות.
