בדרך חזרה הביתה פנטזתי על קשירות וחבלים.
כאילו, זה התחיל מזה שכמעט התעלפתי, והתבאסתי שלא.
ונזכרתי איך בקורס מד"א הנחנו תחבושת לוחצת ובדקנו של"פצוע" יש עוד דופק ביד ושלא חסמנו לו לגמרי.
וכל כך רציתי פתאום שמישהו יקשור חזק, ואז יבדוק שאני עוד נושמת ושיש דופק מעבר לקשרים.
ורציתי להיות תלויה ומהודקת עם מבט דואג וחזק של מישהו שיודע מה הוא עושה.
כמו המדריך שהרגיש דרך הדופק שלי שבהפסקת צהריים תרמתי דם ודפקתי ספרינט חזרה לחצר סרגיי, כדי לא להפסיד מילה, אחרי הכל, היה מדובר בחיים של החניכים שלי.
ואז נרדמתי באוטובוס.
הבנות כבר בבית, ואני רוצה עוד קצת להרגיש ולהפנים מהדבר הזה שעברתי.
איך נתתי שמישהי אחרת תיגע לי בגב.
איך שזה אפילו היה קצת נעים.
איך שהתגברתי על פחד.
איך שלא הצלחתי להתמסר לתחושה.
איך שניסיתי לנתק את הראש.
ולמה לא בכיתי.
ואני אפילו לא מצליחה לכתוב על זה עד הסוף.
גם זה יעבור ישר אל הבטן במקום אל הלב?
זה טוב שדברים כאלה נשארים בבטן?
כשהתחתנו הייתי פחות חסרת אונים ויותר יודעת מה אני רוצה.
בסוף בעלי קיבל שבר כלי שמפחדת לסמוך, אבל כל כך רוצה...
הוא כל הזמן בוחן דברים (לא אותי. את המצב שלי) ומתייעץ לגבי.
מי יודע, אולי ביום נישואין או שנה הבאה נלך על משהו מיוחד ומאתגר יותר. אולי כמו שפינטזתי. אולי מקורי יותר. ואם לא אז, אולי ביומולדת העגול הבא?
