(סליחה, זה עוד לא נגמר לא חייבים לקרוא. אני חייבת לכתוב. בשביל עצמי)
היא אמרה לי להתהפך, לשכב על הגב ויצאה לרגע.
התהפכתי והתכסתי.
בעלי ניצל את ההזדמנות לגעת ולדחוף אצבעות לכל המקומות שבהם היא לא נגעה.
המקומות ששייכים לו.
זה היה מעניין, ונעים אבל ידעתי שהוא לא מתכוון לגרור אותי לאיזה תא שירותים ו... ואני אאלץ לחכות עד הלילה וגם זה במקרה הטוב.
היא חזרה.
הפנים והכתפיים גם זכו לתשומת לב שמגיעה להן.
עם החלק הקדמי אני די מסתדרת.
זה הצד שאנשים נפגשים איתו תמיד.
מדברים, מתחבקים והולכים מכות עם הצד הזה.
אחר כך שוב רציתי לבכות.
ולא בכיתי.
והיא אמרה לקום לאט
ואיחלה מזל טוב.
יצאה לרגע וקיבלתי חיבוק גדול ומועך.
גם קצת כואב. כמו שצריך.
כוס מים קרים להתאוששות, פרסומת לקרם פנים ויצאנו.
בדרך לארוחת צהריים הוא הסביר לי את הרעיון של הפסיכיאטר עם איזה הסבר על הקשר (או הניתוק, כנראה, במקרה שלי) בין הגוף לנפש.
לא בטוחה שהבנתי עד הסוף, אבל אין ספק שהיה מדובר בחוויה מטלטלת.
