גם היא היתה חכמה. או אולי הוא זה שהסביר לה? או אולי ככה זה תמיד?
היא התחילה לעבוד דרך השמיכה.
באופן לא מפתיע היא אמרה שהגוף שלי מכווץ ותפוס.
גם לא ידעתי איפה להניח את הידיים ולא מצאתי תנוחה שהיתה לי נוחה.
לרגע התגנבה לי לראש מחשבה שאולי היה מוטב אם היא היתה קושרת לי אותן לאיזו תנוחה מומלצת וזהו. ככה היה יותר קל להירגע ולהרפות.
אבל לא אמרתי לה כלום ונשארתי לא סגורה על מה לעשות עם הידיים. עד שבעלי לקח יד אחת והחזיק לי חזק חזק. זה כאב וסוף סוף משהו ביד נרגע לרגע.
אני לא אספר את הכל כי זה בטח ישעמם אתכם.
הייתי לחוצה.
השתדלתי לנשום עמוק.
אבל גם לא רציתי לפספס שום דבר מהמסר שאולי היה צריך לעבור.
היא עבדה קשה.
הראש, הידיים. הגב...
היא טלטלה אותי, לחצה, קצת טפחה ככה עם הידיים, ליטפה.
ביקשה שאנשום עמוק וארגע.
על האתגר הזה לא ממש הצלחתי להתגבר.
ברגע שאומרים לי איך לנשום, זה בדיוק הרגע שבו אני חטפת קוצר נשימה. אני צריכה לנשום בלי לחשוב.
