לפעמים אני רוצה לדעת מי העיז לקחת את הנשמה היפיפיה הזאת על הידיים. את מתמחה. כי ברור שמישהו צריך לקחת. אבל הוא צריך להיות כל כך חזק, וטוב ואמיץ.
לפעמים אני רק רוצה לוודא שהוא אכן כזה.
שניה אחר כך אני בטוחה שהוא כזה, ורק רוצה ללמוד.
ולמשך שתי שניות נוספות אני מקנאה.
קודם בו. ואחר כך בה. ואז בשניהם.
יש להם חיים, והם גדושים ועמוסים ומלאים. ואני רק מתחפשת לאדם עסוק. מתחפרת בצל של עצמי. כאילו שזה ייתן לי משהו בחיים. כאילו שזה ייתן משהו למישהו.
ואז אני כבר לא מקנאה.
יודעת שחיים כאלה היו גדולים עלי.
שמזמן הייתי נגמרת.
שגם ככה אני כמעט. וזה משתק אותי.
ואז לעוד שבריר של שניה אני כמעט ובוכה.
וזה כל מה שרציתי.
אבל אז זה עובר.
כתבתי הרבה היום.
בטח זה כי אני מתחילה את הפסיכוזה של תחילת מחזור. או אולי פסיכוזה אחרת?
כרגע בא לי לחבק את כל העולם, את המתמחה, את הדב, את האיש עם הפנים האדומות, את שדה, את האחות של החבר המוזר, את שר ברוח, ותמונה ועוקד, ואדון שיודע ואת הברווז, ואת איזי טריפ. ויעלת. ומבוזבז והאנוי היקר ושרקייה, וסכיזי ואשליית האפס ונימפוניה ו... והבת שלי עוד רגע פה אז אני אפסיק כאן. את כל האנשים האמיתיים פה בכלוב הייתי רוצה לחבק, ואז לוודא שהם מונחים במקום נכון ושטוב ונעים להם. שהם מסופקים ורגועים.
ואולי אז הייתי בוכה או נחה בשקט?
