כתבתי לכם שלגבר שעושה באישה כרצונו, אני יכולה להאמין. פשוט כי זה פראי וייצרי וככה זה בטבע. זה אפילו לא לגמרי בשליטתו. זאת אומרת הוא יכול לשלוט במעשה. גם במחשבות הוא יכול... אבל זאת עבודה קשה.
לכן משהו בגבר שעושה בה כרצונו נראה לי תמיד די אמין. אולי לא יציב, אבל אמין.
לאישה לעומת הגבר, יש עוד יצר פראי. גם לה יש יצר מיני. ועוד איזה... וגם לה לא קל לשלוט בו. אבל לאישה, כמו לכל הנקבות בטבע יש גם יצר להגן על הצאצאים שלה.
מישהי פעם ניסתה להתגבר על היצר הזה? מישהי פעם בכלל ראתה סיבה לעשות את הבלתי אפשרי הזה?!?!? (בבקשה תשאירו את הדיונים על ברית מילה וחיסונים בצד. אני מקווה שמי שעושה את זה מאמינה שזה לטובת הילד ולא נגדו)
על היצר הזה הוכרחתי להתגבר. ולמשך המון זמן. כל פעם לכמה שעות.
והמון פעמים.
אתם יודעים, משפחה וזה. הסבא חייב לראות את הנכדה.
אז מה אם היא צורחת כל פעם שהוא נוגע בה. אז מה אם לא אכפת לו ממה שהרופא אמר. אז מה אם אשתו אמרה לו שהוא מכאיב לתינוקת ושיפסיק כבר.
הוא רוצה לשחק עם הנכדה היחידה שלו. אז מה אם היא סובלת. הוא יקנה לה שוקולד כשהיא תגדל. היא לא תזכור...
אז אני זוכרת.
וכשאני מנסה להבין מה נדפק אצלי ולמה, אני מגיעה שוב לרגע הזה. את האינסטינקט הכי פראי שלי כבשתי.
פלא שנשארתי אבק אדם?
כתבתי שאני לא מצליחה לסמוך. לא מצליחה להאמין. אולי זה קשור גם למשהו הטבעי הזה שהחרבתי במו ידי (ובעידוד המשפחה כולה. משני הצדדים) אולי זה קשור לזה שאני כבר לא יכולה להאמין לעצמי. כי את הבסיס הכי פראי וטבעי איבדתי...
