כמה קסם יש בשממה הזאת.
כמה תלות מוחלטת במי שיש לו את המים והלחם, זה שברצותו נותן וברצותו...
יש משהו מתוק במדבר.
אוכלים מן
מתכרבלים בענני הכבוד...
אפילו בלילות תשעה באב הקשים במדבר, יש הוד מיוחד. מצמרר וקשה, אבל מלא הדר. כאב מתוק.
בסוף לא נשארנו במדבר.
אבל גם לפני שהקב"ה העניש אותנו ועשה לנו פה שממה, הוא הזכיר לנו את השנים המתוקות ההן.
וזה לא שהיינו צריכים ללמוד איזה לקח בשנים האלה במדבר. פשוט היינו צריכים לבנות בנו משהו. לא באמת היתה דרך אחרת לעשות את זה. סיפורים ואיומים לא היו עוזרים. היה צריך להרגיש. שזה יחדור לדנ"א שלנו.
נראה לי שגם לי חסרות קצת השנים האלה במדבר.
שנים קשות, מתוקות ועוטפות.
בטח היו לי כאלה, אבל לא הפנמתי אותן אז.
אז אני צריכה להרגיש עוד קצת עטופה ותלויה.
וזה לא שכשנכנסים לארץ מפסיקים להיות תלויים, זה רק שהניסים הופכים לנסתרים יותר.
ובכל זאת, אני מרגישה שאני צריכה עוד כמה שנים תחיליות שכאלה, של מדבר בראשית.
אולי ככה אצליח לבנות בי משהו, משהו שישאיר אותי תלויה וקשורה גם בארץ הנושבת.
ותקראו פרשת המן. היום זאת הסגולה...
