סעודה שלישית במוסד שכוח אל לבנות דתיות איפושהו בדרום מרכז הארץ.
תלוי איפה אתם גרים ואיך אתם מסתכלים על העולם.
גם דרום הארץ היה נראה קצת אחרת באותם ימים.
רחב יותר...
חושך.
כ-ארבמאות בנות שרות ביחד שירי נשמה שקטים ונוגים.
זה הזמן לבכות.
מי מרוב דבקות נשגבה לה', מי מתוך צימאון אינסופי, מי כי היא מתגעגעת הביתה ומי כי עוד מעט חופש גדול והיא כבר מתגעגעת לחברות.
בחסות החשכה כולן יכולות להוריד דמעות.
בלאו הכי לא רואים מי ובטח שלא רואים למה.
אני לא הייתי מהבוכות. לא בפומבי בכולופן. וארבמאות בנות פלוס צוות מחנכות ומדריכות הרגיש לי פומבי מדי גם בחסות החשכה.
אבל אז היא הגיעה.
ציפור קטנה ויפה התבלבלה ונכנסה לנו לחדר האוכל.
זה לא שאנחנו לא מכניסות אורחים. אפילו ניסינו להציע לה להתכבד מהחלות הפרוסות והיבשות שכולנו אכלנו (בכל זאת עברה על החלות שבת שלמה ובכלל קנו אותן בחמישי ולך תדע מתי אפו) אבל כנראה שמשהו באוירה הכבדה והדחוסה לא התאים לה לקטנטנה. והיא ניסתה שוב ושוב לעוף החוצה דרך אחד החלונות העליונים והמוארים בגווני שקיעה.
ושוב ושוב היא לא ראתה את הזגוגית ושוב ושוב היא נתקעה בה ונפלה.
ולא ידעתי איך לעזור לה לציפור. היא היתה יפה כל כך וקטנה כל כך ופגיעה ופצועה. והיא פחדה ממני. כי אני הייתי בת אדם והיא היתה ציפור.
עד היום לפעמים כשאני דופקת את הראש בקיר אני נזכרת בה. בזאת שגרמה גם לי להזיל דמעות בסיטואציה הבלתי אפשרית הזאת.
ואני שוב גדולה ומגושמת ושוב אני מתבוננת בציפור יפה ופצועה. ושוב אני רוצה לעזור והיא פוחדת. ושוב אני רואה בציפור הזאת גם משהו מעצמי מן משל כזה לנפש היפה, הפצועה והכלואה.
רק שהפעם אני לא מצליחה לבכות. שוב.
מתמחה, את שוב פעם קצת השראה... תשמרי על עצמך, ובחיאת, גם אם זה לחם יבש, תאכלי, טוב?
