זוכר את הלילה ההוא שהייתי כל כך חסרת שקט שלא הצלחתי להפסיק לזוז? למרות שרציתי לישון וכל השרירים כבר כאבו לי...
זוכר איך בסוף נשכבת עלי, מחזיק לי חזק את הידיים והרגליים. איך נאבקתי בך עד שנרגעתי, זוכר?
אז גם הלילה היה לילה כזה. אבל אתה לא חיבקת אותי. גם לא מעכת.
פשוט ישנת בשלווה מעבר לוואדי הזה שפערנו בינינו.
אני המשכתי לזוז בחוסר שקט. השרירים שלי כאבו. הרגשתי שאני עומדת להתפוצץ.
ואז קמתי לשירותים.
אתה מכיר את השטפי דם האלה שהם ממש מתחת לעור? האלה שאפשר לפוצץ אותם כמו חצ'קון, אבל יוצא פשוט הרבה דם? כתמים עגולים וקטנים בצבע סגול כהה, כמעט שחור, מכיר? אז היו לי כמה כאלה ברגל. על יד הברך הכואבת.
ידעתי ששבת.
ידעתי גם שאסור.
אבל לא יכולתי להתאפק.
זה השפריץ, ומיד שינה את הצבע לאדום כהה. ואז נזל והפך לאדום.
לשניה אחת הרגשתי את הסיפוק והייתי רגועה.
אבל אז נזכרתי ששבת, ולמה לעזאזל לא הסתפקתי בדם של המחזור שלי? הוא והגושים השחורים שלו. הוא הרי גם ככה חזק. חזק מדי... (לא. אני לא מחליפה תחבושת כל חצי שעה. אני משתמשת בתחבושות שלי אחרי לידה. תודה ששאלתם) רק שהוא לא משפריץ.
אני יודעת, יבואו פה כמה אנשים עם לב זהב, ויגידו לי שאני צדיקה אם אלה החטאים שלי.
אבל אני לא מרגישה כזאת.
הג'יפה היא אותה ג'יפה. תאמינו לי.
מה שכן, הייתי שמחה אם הייתי יכולה להגיד שאין בחטאים שלי בעיה של "בין אדם לחברו". אבל גם זה לא במאה אחוז. כי הוא לא אוהב שאני מקלקלת את הרכוש שלו. אם כי יכול להיות שהוא מעדיף את הדרך קלקול הזאת על פני אחרות...
אז אולי זה עדיף...
בכולופן, ההרגשה בליל שבת חזרה להיות ג'יפה כעבור רגע, ואני המשכתי לזוז בחוסר שקט עוד הרבה זמן.
עכשיו כל השרירים כואבים לי.
וכל הש"טדים כבר פונצ'רו...
בסוף יהיה טוב, אה?
השאלה היא רק מה יבוא קודם?