כמה תובנות
לחץ גורם לי לדבר הרבה כאילו בלעתי פטיפון. נראה לי שזה טריק כזה שנתקע לי מהקורס מדריכי טיולים.
היו שם אנשים טובים. מיוחדים.
אבל היה מוזר לראות דתיים שעובדים את החברה שלהם יותר ממה שהם עובדים את אלוקים.
אני תוהה האם גם אני קצת כזאת?
עבודה זרה בשיתוף.
כל הזמן אמרתי שזה (לפצוע את עצמי וכאלה) דפוק.
וכולם ניסו להסביר לי שזה לא.
תמשיכו חבר'ה, אולי בסוף אני אצליח להאמין בזה.
ועכשיו, כשהלחץ קצת ירד, וחזרתי להיות טרמפולינה או ספסל, בא לי לבכות את כל האיכסה שנדחס לי לפני כמה שבועות ללב. וגם את סוף שנה אני רוצה לבכות. סיומים ופרידות אף פעם לא היו הצד החזק שלי.
והקיץ...
נראה לי בגלגול הקודם הייתי ערפד. השמש קשה לי לא פחות מהחושך המוקדם של החורף.
והמלחמות של הקיץ.
וכל הימי זיכרון שנשארו לנו מהן.
ורק הסינוסים שלי כאילו אמצע החורף.
ואם אני אבכה החוצה את כל מה שמציק לי, אני אחטוף כזאת סתימה באף...
ותגידו, גם לכם בנצ'י גופשטיין כותב שהוא צריך אתכם? אני תוהה אם זה בגלל שאני גרה כמעט בתוך כפר ערבי, כאילו, כל המתנחלים מקבלים הודעות כאלה?
אדרנלין עושה טוב, נכון? גם שוקולד. מזל שמותר לי...
