לפני שנתיים. 24 במרץ 2022 בשעה 9:46
אני זוכר טוב את הנער
הוא יושב שם על הכיסא בחדרו
שעת צהריים
והוא לבד בבית
הוא רגיל להיות לבד בבית
לבהות בקיר
ובראש רצות המחשבות
שהוא לא יספר לאף אחד
אז הוא נשכב על המיטה
נאחז בתחושה של הסדין הנצמד לגוף
ואין משהו אחר לעשות
ואין אח לחלוק איתו רגע
וכך עובר לו יום ועד יום
והקיר אותו קיר
והסדין תמיד שם
והמחשבות?
רק שלו
והיום הוא כבר גדול
ובשעת הצהריים
הוא יושב לו במשרדו מול המחשב
ובוהה בקיר
תלויות שם התעודות
ובראשו המחשבות רק מתעצמות
על צרות של מבוגרים
ועכשיו אין מיטה להישכב עליה
ואין סדין שיחבק אותך
כאח שלעולם לא היה
ויש הרבה מה לעשות
ולבטח יש עם מי לריב
אבל המחשבות
הן עדיין רק שלו