אני יושב ברכבת ואני יודע - המילים האלה חייבות להיכתב. אני בחור די מצחיק במציאות, נשמה של ליצן (יעידו נשות הכלוב שיצא להן להכיר אותי קצת יותר לעומק). אבל אני כותב (כמעט תמיד) מכאב, כמפלטו האחרון של גבר תימני מגודל. הבלוג הזה הוא הכי אני, ובד בבד הוא עיוות שלי. הוא הרומנטיקן המיוסר הכלוא בגוף שלא אמור להכילו. סוד כמוס שלי עם נפשי. ניגוד שאני חי איתו כל חיי.
אז אני כותב כשאני חייב, כשאין ברירה אחרת.
וכעת, אחרי השבוע הזה, ובערב הזה, המילים גועשות בי, דוחקות בי, מחפשות לקחת איתן את הכאב החוצה. הן כאן בשבילי לא פחות משאני בשבילן. הן נחמתי, הן כפרתי על השטויות שאני גורם לעצמי. כן, אני יודע שזה לא בפרופורציה, הרי זה היה מוקדם מדי. אבל דיממתי הרבה בשנה האחרונה ואני כבר חלש. לא רציתי פרופורציה, ולא רציתי שיקול דעת, או לא שלא יכול הייתי לנפק לעצמי את אלו - רציתי רק מנוח לנפשי שרוצה לאהוב. רציתי להרגיש.
אז נכון היה שבוע חרא. אבל עם כל זאת, לפחות הרגשתי. כן, לראשונה מזה הרבה זמן הרגשתי משהו שהוא מעבר לחרמנות, לזיון ועוד זיון איתו ניסיתי למלא את חיי. סימום עצמי של הנפש הכואבת והחסרה. וכתבתי, בגללך, בזכותך.
התאוותי סוף סוף למשהו אחר, לקרבתך לנפשך. ואת יודעת מה - זה לא מעט. עם כל הכאב - ואולי על זה אני צריך להודות לך. על שלימדת אותי משהו על עצמי, על מה אני באמת רוצה להילחם. מה אני באמת צריך, גם אם עכשיו זה לא היה המקום והזמן לזה. לא איתך, מסתבר.
אז אני מגיע הבייתה, מתיישב מול המחשב וכותב, לך, לכם, ואולי בעיקר לעצמי:
מה שנשאר ממך
ומה שיישאר ממך
הן רק המילים, השירים
אלו שניסו להסביר
באותיות מדממות
שאני מרגיש
אותך
לעזאזל
שאני מרגיש
סוף סוף
הן יחליפו את העתיד
את הגמירות והאושר
את החיוך שלי
ואת החיוך שלך
את תחושת השלמות
שידענו להתמכר אליה, ולו לזמן קצר
הן יחליפו אותנו
את הבשר והדם
את הנפש הנקשרת בנפש
וכשהשחר יפציע
ואנו נפסיק לדמם
יאירו קרני השמש
על המילים
ןהן תעמודנה זקופות
כגל-עד לאותם רגעי הטירוף
שבעולם מושלם היו נמשכים לנצח
הן תשארנה לבדן
רק מילים
במקומנו.