כשפתחתי את הבלוג, זה המשפט שבחרתי כדי לתאר אותו. אז זה היה חטא אחר, שעליו שילמתי, ואני עדיין משלם.
אבל המהות היא אותה אחת - אני חוטא, אני שוגה וכואב - ולכן אני כותב.
והפעם הזו לא שונה, שגיתי, ובגדול. עשיתי טעות אחרי טעות מולך. החלק הכי מתסכל הוא שאני לא יכול להאשים את עצמי שאני פשוט עוד גבר מפגר וחסר רגישות, שפשוט לא הבנתי או לא ידעתי.
אבל אני ידעתי, ואפילו אמרתי לך איך נכון וצריך להתנהל, איתך, איתנו. איך לא אגרום לך להתכנס בתוך הכונכייה שלך לאור מציאות שלא שאת לא רוצה בה. שיהיה כייף, שאכן היה, ורק זה.
ידעתי הכל, ידעתי אותך, ידעתי מה את רוצה וצריכה. אבל למרות כל זאת, נכנעתי לרצונות שלי. זיהיתי את הרגש שבי ושבך, ולא יכולתי להתאפק מלרצות אותך. לא יכולתי להתאפק מלמלא, איתך, את הדבר הזה שכל כך היה חסר לי (מאז הטעות הקודמת עליה דיברתי בתחילת הפוסט).
אני תמיד אומר ששולט טוב, וגם מאהב טוב, הוא כזה ששם את הנשלטת למול עיניו. שהצרכים והביטחון שלה באים קודם (על אף שלכאורה אתה זה ששולט עליה). זו מלאכה בלתי נגמרת של התבוננות ולמידה, של שמירה על הדברים בקו הנכון.
ולצערי, פייה קטנה שלי, שגיתי.
חמדתי, רציתי - אותך. והידיעה שגם את מרגישה, גם את רוצה - גם אם לא יכולה - הוציאה אותי מאיזון.
רציתי משהו שגם את רוצה מאד לתת לי אבל לא יכולה, לא עכשיו.
באמת שהיה מושלם ומדהים, אבל לא ידעתי לשמור על זה, ליהנות ממה שיש במקום לחפש את שחסר לי (וגם לך, גם אם את מדחיקה את זה).
על כך אני כואב כבר שבוע, על כך אני כואב היום.
אז סליחה על סערת הרגשות שהכנסתי אותנו. סליחה שלא ידעתי פשוט ליהנות מהדבר המושלם שהוא אנחנו. על כך שלא פעלתי מהראש, כמו שאת כל כך אוהבת.
אני לא יודע מה יהיה בעתיד, והאם דרכנו יצטלבו שוב, אני רק לקוות ולומר לך בלב שלם - בשבילך, ביתי פתוח.
תבואי - לרגע, לשעה, לתמיד. הפעם מבטיח לדעת לשמור על ההווה ולהדחיק את העתיד.
ממילא הוא יבוא אם נרצה או לא, לפחות עד אז - שנהנה מהשלמות שהיא אנחנו.
שלך
המלאך