וידויים מן המרומים

איזה יום ארוך, רע, מה לא?

מצאתי את עצמי בוער מכעס, מאשמה, משנאה. זר שהיה נקלע לדרכי ושוגה היה מוצא עצמו משולח אחר כבוד לתוך החלון הקרוב.

וכתבתי, כתבתי את השנאה שלי, יריתי את הכעס כטוען אותיות בתת מקלע.

שנתיים של סיוט התנקזו להם לשורת משפטים מדממים. שנתיים רגשות זעם יוקד על אותה אחת שהפכה את חיי לגיהנום.

אבל החלטתי לבסוף לגנוז את הפוסט.

כי בסוף, אתה יכול להיות אוהב או שונא.

ואני מעדיף להיות אוהב,

תמיד,

גם ביום כזה שעבר עלי.