***רביעי**
ישבנו באיזה בית קפה גנרי בקניון ומתחנו את שעות הפעילות שלו אל תוך הליל. היינו אחרי סרט הוליוודי בינוני, אך האמת שלא שהיה אכפת לי מכך במיוחד כל עוד ידינו היו שלובות זו בזו במהלך הסרט. שם בבית קפה, בעודנו יושבים, אני בוהה כהרגלי בפנים היפות שלה, ולא יכול שלא להרגיש כמה היא הופכת את הנורמלי, את הבנאלי - למרגש. הדבר ממנו ניסיתי לברוח ממנו כאסיר שברח משוביו, הפך למקור אושר. איתה.
סמוך לשולחן שלנו היו מדפים עמוסי ספרים, כדרכם של בתי קפה הרגילים בליקחת נשמתם המדממת של כותבים לצורך העמדתה כפריט עיצובי. כשחזרתי מהשירותים ראיתי אותה גואלת נשמה. היה זה אוסף שירים של ביאליק, לא יכולתי שלא לחייך.
מיד החלנו במשחק בו כל אחד מרפרף באצבעותיו בספר ומקריא את השיר בו נעצרו הדפים. כבר מפגישתנו הראשונה אהבתי את הקול שלה, רהוט וחד, מופע סופי של חשיבה מרתקת, של מוח חכם. וכך הקראנו זה לזו את ביאליק, מפרשים ומפענחים, בעיקר, כך נראה לי, את עצמנו.
בשלב מסוים, איך לא, הגענו ל-"הכניסי תחת כנפך". שנים של דיבור ונאומים בפני קהל, בבתי משפט, בטקסי בית ספר התנקזו לאותה דקה בה הקראתי לה את השיר הנשגב הזה בבית קפה הגנרי. מקפיד להסתכל בעינייה בעודי אומר "הכניסי תחת כנפך" ו-"יהי חיקך מפלט ראשי, קן תפילותיי הנידחות". כן, גם לכופרים ולחוטאים יש תפילות.
***שישי***
היא הזמינה אותי אליה לארוחת שבת, יחד עם משפחתה הקרובה. הגעתי לשם בערב, אוחז בידי פירה מופת מושחת מחמאה (תנו קצת להתפאר, מה קרה? זה הבלוג שלי). בדרכי למטבח, שם הייתה, משכה את עיניי שידה עליה דלקו נרות שבת.
היא עמדה ליד השיש, לבושה כולה בשחור שהבליט את עורה הבהיר בעודה מנצחת על הפעילות. התרגשתי לראות אותה באור כל כך שונה. החיה פצועה והרעבה, סוטה וחוטאת, שטרפה אותי ואיתי את כל שהיה אפשר, הייתה לפתע, בעת רחמים בין השמשות, אם ואחות. סלע איתן של נורמליות.
כשהסתכלתי עליה באותו ערב, היא נדמתה בעיניי ליותר יפה מאי פעם.
**מוצ"ש**
בשנתיים האחרונות זהו הזמן המקולל של השבוע. הערב בו הדמעות שוברות את הסכרים שאני מנסה לבנות. אחת לשבועיים זהו גם הזמן בו הבת שלי חוזרת אחרי סופ"ש עימי לאמא שלה, כשליבי מתפוצץ מאשם וגעגועים.
כבר שבועיים המוצ"ש אחר לגמרי, נורמלי, מחויך (רחמנא ליצלן). הפתח של שבוע שאני מאמין שיהיה יותר טוב, שבוע שבו אגלה צד נוסף בה שמרגש אותי.
**אפילוג לרביעי**
אהבתנו המשותפת למילים די מהר הובילה אותנו, כדרכנו הבוגדניות, לעבור ממשורר אחד למשנהו, מקריאים בהתלהבות של ילדים בחנות ממתקים את המילים שעיצבו בנו.
אם יצא לכם לקרוא את הבלוג שלי לא תתפלאו שהנפש מיד משכה אותי אל בוקובסקי, האיש השיכור והנרגן שבז לנורמליות ויותר מכולם הגדיר את הדפוק שבי.
אז שם, במעוז הנורמליות, בבית קפה הגנרי - הקראתי לה מילים שרק בוקובסקי יכול לכתוב:
"מחכה למוות
כמו חתול
שיזנק על
המיטה
חבל לי מאוד על
אשתי
היא תראה את
הגוף
הלבן
והנוקשה הזה
תנער אותו פעם אחת,
אולי עוד פעם:
'הנק!'
הנק לא יענה.
זה לא המוות שלי
שמדאיג אותי, זאת אשתי
שתישאר עם הערמה
הזאת של
כלום.
אבל אני רוצה
שהיא תדע
שכל הלילות
של שינה
לצידה
אפילו הוויכוחים
חסרי הערך
היו דברים
מקסימים עד בלי די
והמילים
הקשות
שתמיד פחדתי
להגיד
יכולות כעת
להיאמר:
אני אוהב
אותך"
("וידוי", מתוך "לרוץ עם הניצודים", תרגום של הוצאת אסטרולוג)
כשסיימתי להקריא דמעות עלו בעינייה. והרגשתי שאני רק רוצה להיות מפלט ראשה, קן תפילתיה.
שאני רוצה להעניק לה - נורמליות.