אמרת לי להגיע למפגש ראשון כמו בת זוג מיוחמת. מקולחת ומגולחת ובעיניים מעריצות. עם שמלה קצרה או חצאית לבחירתי.
ומתחת לכל אלה, עירומה ופגיעה.
ללבוש יש חלק עיקרי בבניית זיכרון. זה כמו חוש נוסף שמאפיין את החוויה. אז בעודך מונה רשימת מכולת, בראש שלי מפציעה השמלה המושלמת.
שמלה קיצית לבנה של זארה. ללא שרוולים, וחלק תחתון בעל אלמנט נפוח וקצר. כזה שמכסה בקושי את הפלחים. התווית עדיין עליה. תלויה בארון, דחוסה בין צבעים בהירים של קיץ. ממתינה ללוות זיכרון חדש.
קילפתי מהרכב המאובק שלי מדבקה לרכישת הרכב לחלפים. זה אולי יעיד על מתי הייתה הפעם האחרונה שהתנעתי אותו. אז נסיעה למקום המפגש ברכב לא באה בחשבון.
שלוש תחנות של הרכבת הקלה ואני שם. שלוש תחנות בהן אני נצמדת אל דפנות הקרון בתקווה שאלה שבחרו לשבת לא מקבלים הצצה לא רצונית לגייזר שפורץ לי בין הרגליים.
אני בוחנת את ההשתקפות הכהה שלי בדלתות הזכוכית המוחשכות.
בחורה שחומה, מנותקת במראה מהאוכלוסייה הדרום תל אביבית של חמישי בערב. לבושה בשמלת קולר לבנה, כזו שמחבקת את הגוף מהחזה הקטן והפטמות הבולטות ועד לעצמות האגן ובסופה החלק הנפוח מדמה שעון חול שמעולם לא היה לה.
לכפות רגליה נעלי בלרינה עם עקב רחמני. כזה שמאפשר הליכה ברחוב ועדיין מעצב את הרגל באלגנטיות שרק טורי ברץ' (שמחקה אחר קוקו שאנל) מסוגלת לייצר.
והתמונה נחתמת בתיק יד בורדו של גאני וקרדיגן מהמציאון בצבע תואם. כמה תכשיטי זהב לעיטור הצוואר והאוזניים ושיער כהה ארוך מסורק הצידה (מילניאל אחרי הכל).
הרגליים משוכלות.
שתיתי.
זו הייתה בחירה של רגע בין לחזל"ש את השמלה לבגד שמכסה יותר מהגוף, או ללגום שניים שלושה היישר מהבקבוק.
אני מתגעגעת ללוסי של פעם. לחוסר האחריות, ליכולת להראות פגיעות בלי חשש להשלכות, להיות שלמה ומוחצנת עם הצד הזה שבי שתמיד הרגיש מורם מלהיות למטה.
הכי סקסית כשמטונפת. הכי אישה גאה כשמשרתת גבר.
היום העולם הזה של המבוגרים השתלט עלי. הפוליטיקטי קורקט והתדמית והכבוד והאגו והמוח שלא נח לרגע. ושכבות שכבות של חומות ומסיכות. וכל מה שבא לי הוא להתקלף מהכל, להדליק מזגן על 25 מעלות ולתת לפנטזיות שלי לפרוץ חזרה למימד המציאות, בלי מחשבה שניה.
האלכוהול עוזר במידה, אני חושבת לעצמי בעודי נצמדת לשולי הדרגנוע העולה אל עבר היציאה לאליפט. בוחנת מדי פעם עיניים של הזוג שעומד כמה מדרגות מתחתי.
עוזר, אבל רק במידה.
אני לא יודעת אם זו הייתה הצללית שלך שמחכה לי בכניסה לפארק המסילה או החושך שכיסה את תל אביב, אבל רמת הדריכות שלי ירדה ברגע שפסעתי אל מחוץ למבנה התחנה.
פתאום המחשבות כבו, אני שם. אני בת הזוג המיוחמת שתיארת.
...
כמה שעות, שני קוקטיילים אדומים וכסא אחד מוצף לאחר מכן אני מוצאת את עצמי יושבת וממתינה על מכסה סגור של אסלה בשירותים שבאחד הבארים באזור.
אתה נכנס פנימה ונועל את הדלת אחריך. חייכתי? אני זוכרת שחייכתי הרבה באותו ערב.
בשמלה לבנה ונעליים אלגנטיות אני מפרידה את הישבן ממכסה האסלה וכורעת לסקוואט נמוך, רגליים מפושקות. בתחילה אתה מאפשר לי רק טעימה עם הלשון. רק ללקק, אמרת. תוך זריקה של צרורות של מחמאות לצד עלבונות שהתקבלו כמחמאות על ידי הכוס שלי. אוף, הוא בוער ואני רעבה. ואתה לא מגולח. שיערות טבעיות פלומתיות מעטרות אותך ואני מסרקת אותן עם הלשון.. אני מרגישה את כובד הגוף על שרירי השוק והירך, הודפת את הכאב ומשנה זווית כדי לטעום מאשכים שלך.
"מה את רוצה?"
"את הזין שלך בפה שלי."
או שאני מלקקת אשכים מדופלמת או שהתלהבת מהמהירות של התשובה שלי או שניהם בכל מקרה שניה לא הספיקה לחלוף והזין שלך היה בפה שלי. ואני שואבת. אלוהים, כמה שזה גדול ממני.
כאן אני מרגישה בבית. למטה, בין רגליים, עם זין בפה. קשה, רך, חצי חצי.. אני אקח אותו בכל מידת עשייה. ערב שלם בלי תחתונים ואני כבר מבושלת היטב.
אני מנגנת החוצה את הלחץ שהדגדגן שלי מרגיש בתוך עצמו בלשון, בשפתיים, בדפנות הפה, בנוזלים שיוצאים מפי ומסככים אותך עם שכבה עבה של חוטים גרוניים. בקולות הבוקעים ממני.
ברגע, אתה אוסף את השיער הפזור באגרוף ודוחף לי עמוק לגרון, מזיין לי את הראש כאילו מופרד לחלוטין משאר הגוף. אני נחנקת, משתנקת, נאבקת בקוקטייל שעולה.. ואתה גומר בתוכי והטעם של הקוקטייל מתערבב עם הזרע שירית בפי לכדי תרכובת חדשה.
אני בולעת את תערובת הנוזלים בחלל פי, לגימה לגימה בעיניים דומעות וזורקת לך חיוך מאוזן לאוזן כשאני מבינה שהצלחתי להכיל את הכל מבלי לבזבז טיפה.
...
לא יודעת למה קוראים לה הליכה של בושה. אני פוסעת לצידך, ליטרלי נוטפת סקס, בתחושת ניצחון. כי לא משנה מה יהיה והאם תצליח לקלף אותי גם כשאני לא מסנוורת מגירוי...
לערב הזה, עזרת לי לנצח את עצמי.
ומה אתה יודע? גם אחרי כל זה, השמלה נשארה צחורה. ללא כתם.