כשהייתי בת 12 הוקרן ביס הסרט "הורג אותי ברכות". אני זוכרת שעוד משלב ההבזקים המהירים בפרומו בטלוויזיה, ידעתי שאת ההקרנה הזו אני לא אפספס. אני אשכב לבד במיטה, בחדר שלי, עם הדלת הנעולה (בת 12, הרי) ואצפה בסרט אחרי שרשרת תירוצי עייפות שאשלח לכיוון ההורים כדי שלא יתורו אחרי ברחבי הבית או ימשו אותי מהפוקוס על הסרט בדפיקות על הדלת.
אני יכולה להודות שלא זכיתי לראות את הסרט מאז. הוא נתן לי בדיוק מה שאני צריכה - כניעה של אחת, שליטה של האחר. אפילה לא מוסברת וכל זאת במעטפת של שחקנים יפים.
ובין כל דמויות ההנטאי שהייתי מענגת עצמי עליהן באינטרנט, פתאום נחשפתי לכביכול מערכת יחסים של שליטה. (זה הגיע לפני שזכיתי לצפות במזכירה).
...
בתור נערה התגוררתי בראשון. אני לא יודעת על מה המתיישבים הראשונים חשבו, אבל זה נדמה שאם ראשון התחילה באזור היקב, מישהו בשלב מסויים החליט שבמשחק ה-RISK מול הערים הסמוכות הוא חייב להוביל וקיבע את דגל העיר (שבאירוניה רבה מתנוססות עליו צמד המילים "מצאנו מים") על מה שנקרא היום בנוחות רבה "חוף ראשון".
מה שקורה בפועל הוא שעבור ילדה שגרה במערב ראשון, להגיע למרכז מצריך בפקקים לעיתים שעה נסיעה באוטובוס.
הכרטיסייה נוקבה ועליתי.
אני לא יודעת אם זו החברה ששירשה בי את המנטרה "מגניבים יושבים בספסל האחורי" או שפשוט לא היה מקום אחר, אבל באותן הנסיעות לכיוון חוג אמנות, הייתי תמיד מתיישבת בקצה הספסל האחורי, מה שנתן לי זווית ראיה על כל פנים האוטובוס.
הוא עלה לפני. גבר צעיר לבוש שחורים, עם מעיל גשם ארוך ושיער כהה נח על מצח נחושה. אני לא זוכרת את המראה המדוייק, אבל לפעמים אנחנו מתארים את איך שאנשים גרמו לנו להרגיש.
הלחץ והבושה קפצו בעשרות אחוזים ברגע שהבחור האפל התיישב ברביעיית הספסלים הקרובה אלי, במושב שפונה אלי. בדיוק מולי.
פתאום משדה ראייה פתוח לחלוטין, חופש המבע שלי הצטמצם למסגרת של החלון לצידי, למעט מספר הצצות חטופות לכיוונו.
אני אשחרר אתכם כאן ואודה שזה לא הולך להיות הסיפור המרתק על הקטינה החרמנית והרומן שלה עם העלם הצרפתי האסרטיבי והכניעה שלה אליו. לא, לא ראיתי את האדם הזה שוב לאחר אותו יום.
אבל כשזכינו שנינו לרדת באוטובוס באותה התחנה, והוא הביט בי בפעם הראשונה והיחידה, לא יכלתי שלא להשפיל מבט ולקוות שהוא יזהה בי את מה שאני קיוויתי כל החיים שהאדם הנכון יזהה בי...
את הערגה להישלט. את הצורך להיכנע.
בעוד אני מפנטזת על הידיים שלו על הצוואר שלי, הוא הסתובב על ציר ופסע בנחישות לכיוון חנות הסקס היחידה שהכרתי בראשון דאז.
לא אמורה להיות משמעות לאדם הזה עבורי. כמו שלא אמורה להיות משמעות לסרט בינוני מתחילת שנות האלפיים. אבל כל הקטנות האלה עזרו לי להבין - הצורך בשליטה נולד איתי. איתי. הוא לא ירגיש שובע לעולם.
תמיד תרתי אחר זה. חיפשתי מאפיינים מוכרים אצל חברים, אצל עמיתים, אצל אנשי מפתח בחיים שלי - אפילו אצל ההורים. חיפשתי להרגיש שייכת. גם אם לא שייכת לאדם אחד, לפחות שייכת לכלל. לחברה. לאנשים כמוני.
אולי המהות שחשבתי שמשוייכת לאדם אחד. למעשה משוייכת לי. אולי הצורך בשליטה אינו תלוי באדם אחד.
הצורך הזה נולד איתי וכנראה ימות איתי. ואני חושבת שההבנה הזו היא זו שמקלה עלי להמשיך הלאה עם אדם אחר. להרגיש ולאהוב ולהיכנע.
בשנה וחצי האחרונות ניסיתי לענות לעצמי על השאלה - איך ניתן להמשיך הלאה אחרי שייכות אבסולוטית וחסרת פשרות.
אני חושבת שסוף סוף מצאתי תשובה.
תודה על הסבלנות האינסופית ועל השמיכה ועל מומו ועל סודה ועל כל הדברים הקטנים והגדולים שנתת לי, מבלי בכלל לדעת כמה הם ישפיעו.
