כשהראש מלא במחשבות, קל יותר לקרוא אותן כאשר הן פרושות בדיו דיגטלי אל מול עיני.
כך למדתי. אבל אף אחד לא סיפר לי עד כמה קשה להוציא אותן החוצה אחרי יותר משנה שנמנעתי מצלול לתוכן.
אני מאותם האנשים שכל סיטואציה פחות מנעימה נחקקת בראש ומשנה מצבי רוח והתנהגות.
בשנה האחרונה נמנעתי מלהתעמת עם המחשבות שלי. אחת לחודש הלב זועק, המוח גועש ואני מסתגרת.
חשבתי שאם אתעלם מהצורך להרגיש, אוכל לחייך יותר.
חשבתי שאם אחיה את החיים בדילוגים מאושר שטחי אחד לשני, לא ארגיש בחוסר למשהו עמוק יותר.
אשכח שאין מי שיחבק אותי בלילה.
אשכח שאין מי שיראה את הצרות שלי כשלו.
אשכח שאני זקוקה לזריקות מוטיבציה.
אשכח שחסרות לי המילים הטובות גם כשאני מרגישה הכי עלובה ומכוערת שהייתי.
אשכח שמגיל ינקות ייחלתי לאדם שיוביל, אבל שישאיר אותי אני.
אשכח שאני זקוקה לחוסר שיפוטיות, במיוחד כלפי הערגות הכמוסות שלי.
אשכח שכבר שנים, אני לא מספר 1 של אף אחד חוץ ממני. אני לא הבחירה הקלה. אני לא באף ראש סדר עדיפויות.
אני מתגעגעת לרגש. אני מתגעגעת לתשוקה. אני מתגעגעת לכניעה שבבסיסה אהבה.
אני מתגעגעת ללהרגיש מבריקה ומטומטמת, עצמאית ותלותית, אישה וילדה בו זמנית.
ואני מקיפה את עצמי בנשואים ובזוגות ובאנשים עם שרשרת בעיות אחרות, ויודעת עמוק בלב, שלא משנה כמה אוהבים אותי - אני נדיפה לעומת השוק של המציאות.
אני מפתחת בק אנד ביום. אני חושבת שאני טובה בעבודה שלי למרות שאני מודה שהפסקתי להשקיע.
אני גרה לבד, אבל באותו הזמן גרה בסמוך לסטודיו לשיבארי שהקמתי עם חברים. זה פרוייקט חיי ואני נמצאת שם פיזית 4 ערבים בשבוע (ובחלק גדול מיתר הזמן אני פועלת על מנת לקדם את המקום).
אני נקשרת עם החבר הכי טוב שלי באופן מאד סדיסטי ומיני, לעיתים אל מול קהל. כרגע זו צורת הפורקן המשמעותית ביותר שיש לי בחיים.
אני לא שלמה עם הגוף שלי, אבל לא עושה כלום כדי לשנות את זה.
אני ביישנית אבל פיתחתי מחסור בפילטרים שגורם לי לירות ולפגוע (בעיקר באנשים שאני אוהבת - אולי כי יש יותר סיכוי שיספגו).
אני מוצפת ברגש. יותר מכך - אני מכורה לרגש.
אני בכיינית.
אני משתעממת ותמיד מחפשת לחוות יותר - כתוצאה מכך, אני נוטה לחפש דרמה בזמנים רגועים.
הפנטזיות שלי הפכו לקיצוניות יותר ויותר במהלך השנים.
עם זאת, חוויתי כל כך הרבה סיטואציות בדס"מיות מטורפות שכבר שכחתי את חלקן.
אני זקוקה לחופש, אבל הכי שלמה כששמים אותי בכלוב.
אני נמשכת לאינטליגנציה, למוחות עם תהליכי רקע שלא נודמים, לסדר, לדמויות אב, לספונטניות, ולחוסר שיפוטיות.
אני צריכה סבלנות והבנה. אני לא רגילה (למרות שכולם מעידים על עצמם שהם שונים מהנורמה).
אני אוהבת להיות לבד, אבל שונאת להרגיש לבד.
אני אוהבת להרגיש ילדה, אבל לא אוהבת שמתייחסים אלי כמו אל ילדה.
אני שילוב של סתירות והפכים, ואפילו אני לא מצליחה לקרוא אותי.
אבל אני חושבת שהגעתי לשלב הזה בו אני רוצה להתחיל לחשוב קדימה, לא לוותר על הריגושים, אבל למצוא איזשהו ערך קבוע בעולם הזה כדי שלא ארגיש שאני טובעת בחוסר וודאות.
.....
נאמר לי לשגר את ליבי החוצה. למנות פרמטרים של צרכים וחשקים ולחכות לאחד שיעמוד בהם.
אבל מה אם סט הפרמטרים כל כך חריג שלא קיים בן אנוש שמסוגל לעמוד בו?
מה אם הבאתי עצמי למצב של משוואה ללא פתרון?
