שוב ביער.
לא יודעת איך חזרתי לכאן. קר ולח ושחור. בניגוד לפעם הקודמת, אני מודעת לסכנות השורצות ביער. חורשות אחר ילדות תועות, לתפוס ולבעול ולעכל בשלמותן. ומנגד, האבירים טהורי הלב. שיגנו וישאו ויחלצו מכאן.
נשאלתי אתמול, אם במקרה של סכנה אהיה זו שבורחת, שנלחמת או שקופאת. לקחה לי מאית השניה להודות באופציה השלישית.
אז במקום ללקט אוכמניות, במקום לנסות לאתר את השביל החוצה, במקום לחכות למפלצת, או לאביר...
אני מטפסת מעלה על העץ הגבוה ביותר בסביבה הנראית לעין. כזה שנבט לפני שנים. שצמרותיו שואפות לגרד את שחור השמים. שעליו וענפיו נעשו כה סבוכים שיבלעו כל מי שיחפש מחסה בתוכם.
קופאת, מחבקת ברכיים. חבוטה ותשושה ובוכה.
***
מעולם גמעתי בשקיקה את החשקים שלי להישלט. בובה שברירית ביד היוצר. צייתנית, רכה, אימהית וילדה. כל זאת כנוע מול אדם אחד, אביר ומפלצת. חסר רחמים למשמע תחנונים דרמטיים וקריאות חדל, אך עוטף ומגן מכל רע המאיים מבחוץ. כזה שרגיש למנעד הקול, להנדת עפעף, לדמעה יבשה. שיודע לנתח עוד לפני את מחול המחשבות המתרוצצות לי בראש. שד שיגרור אותי לתהום הגבולות שחשבתי שיש לי. שיראה לנכון לספק את החשקים האפלים ביותר, כי בנקודות הללו במיוחד, הטירוף של שנינו מסתנכרן.
האם יכול להיות שכל זה נגמר?
המקום הזה אליו הייתי בורחת כדי להתרחק מהמשפחה, מהלימודים, מאחריות. המקום הנעים הזה שצמח וקיבל צורה, לא בעקבות טאומה או צלקת, אלא מהצרכים הטבעיים ביותר. המקום הזה... שכבר לא מרגיש כמו הבית. למרות שממש הייתי רוצה שיהיה. מכאיב ומדגיש את מה שהיה וכבר לא.
ואני אבודה. ומרוקנת מחשק למצוא את הדרך.
אני מצטערת שאני פוגעת. אני מצטערת שאני בורחת.
אני מצטערת על החומות.
בחרתי להתמודד בדרך שלי. גם אם זה אומר להתמודד... לבד.
