עקרו אותה, גנבו אותה, קיצצו אותה,
ועודנה ספק מחייכת.
חידשו אותה, ליטשו אותה, החביאו אותה,
ועודנה ספק מחייכת.
כלאו אותה, מסגרו אותה, העריצו אותה,
ועודנה ספק מחייכת.
ועל גופה מתנוסס בגאון, שמו של היוצר.
היוצר שחמד אותה אליו, שלא שחרר עד שהגיע לאורגזמה המתבקשת.
ובפניה ספק חיוך, וסוד חבוי בינה לבינו, שפה סודית רק שלהם.
קראו לה מפתה, קראו לה חסרת רחמים.
היא פשוט יודעת משהו שאחרים לא יודעים.
היא הייתה שם, חוותה את הסיפור, את האמת שכולם יכולים רק לשער.
גם לאחר מותו, היא נותרת מסתורית, ספק מחייכת... ושלו.
*****
אני מקיאה זכרונות על דפים דיגיטלים, כי הכתיבה מאפשרת סדר למחשבות.
אני מודעת לזה שמרבית האנשים פונים מיד לתיאור האקטים המיניים או הסדיסטים שעברו עלי, או לתמונות מבלי באמת להתרכז בתוכן הנכתב.
אתם צדים אותי, פונים אלי עם מילים נבחרות, מנסים לייחד את עצמכם מהשאר.
אני לא טובה יותר מכולכם, אני פשוט אחרת.
דוברת שפה שרובכם מתקשים להבין.
אין בי שום רצון להוזיל בחוסר המענה.
חשוב שתדעו - שלא משנה לי הסיבה בגינה החלטתם לשלוח הודעה. היא עדיין מחמיאה לי. זניחה ככל שתהא.
אני, בדיוק כמו כולם, מחכה לאדם המיוחד הזה, שיבין אותי. שיהמם אותי, שיזעזע אותי, שיטריף אותי.
והכי חשוב, שיכיל את המסעות שעברתי ואת האדם שנעשיתי.
שיעריך את כל מה שיש לי לתת, ויקבל את מה שאין.
שילמד אותי. וידע, ויבין...
ששייכות אמיתית לא מחליפים ברגע.
אי אפשר למחוק את החתימה של היוצר.
אבל מחשבות על שכבות חדשות בדמות מסע מרגש ויצרי, אולי יורידו את הספק מהחיוך.
ובסופו של יום, הרי ש... כולנו רוצים לחייך.
