אז לפני כחודשיים הייתי עם חברה במקס סטוק 20 באבן גבירול.
הצטיידתי בערימת זבל בשווי חמישה שקלים למוצר ונעמדתי בתור לקופה.
לפני עמד אדם ושילם על שלוש רצועות לכלב. חברה שלי, חובבת החיות וחסרת הטקט, שאלה את הבחור בתדהמה ״כמה כלבים יש לך?״
הבחור נעל קשר עין עם המוכר בקופה וענה בחיוך ״אחת. כלבה אחת.״
חייכתי לעצמי עוד לפני שחזר בו ואמר ״בעצם, זו חתולה.״
תודה לך, איש יקר שכמוך על שבגללך התהלכתי בתחתון ספוג לאורך דיזנגוף וקינג ג׳ורג׳ עם חיוך מטופש מרוח על שפתי.
תמיד ידעתי שאני פסיכית, תמיד ידעתי שאני שונה. הרי מי מפנטזת על חוסר אונים, כאב, השפלות אלימות וכפייה מילדות ואינה זקוקה לאשפוז פסיכיאטרי בהול?
רק בזכותך הבנתי עד כמה אני באמת לא חלק מהשאר. שפחה. חרמנית, לא מונוגמית, שרמוטה וגאה בכך.
אז אני עונדת בגאווה קולר ברחוב. או מתהדרת בשלל סימנים אליפטיים על הזרועות ועל היריכיים. אלה שהייתי יכולה בקלות להסתיר מאחורי שרוול או טייץ ארוך, אבל בחרתי שלא.
מנסה להבדיל עצמי מההמון החיוור, ההם הלא מודעים, או שלא מעוניינים לדעת כמה צבעוניים יכולים להיות החיים שלהם.
וטוב לי. :)
ועל פי מיטב המסורת - עזרים חזותיים להמחשה (כי צריך לשתף כל עוד הכל עדיין עומד על כנו):
