פרצי הזעם שלי רק מחריפים לאחרונה.
אתה מבקש ממני בנימוס להביא את הקולה מהמקרר, אני יושבת לידך ורואה שבדיוק התכתבת עם עוד אחת.
- תביא לבד.
״סליחה?״
- הא, כן. כבוד, סליחה... תביא לבד, -אדוני-.
״על מה את זועפת עכשיו?״
- על כלום.
״נו.״
- כלום.
״בסדר גמור. יש לך 20 שניות להביא את הקולה מהמקרר או שאני לא לוקח אותך איתי למסיבה בשבת.״
זה הזיז אצלי משהו. פתאום העקשנות הפכה לדאגה. אני שטחית, וראותנית, אני חיה מהמסיבות הללו. מההזדמנות להראות את האני האמיתי שלי לחבריי בקהילה. אני רוצה ללכת.
אני קמה מהר מהספה ורצה לכיוון המטבח. אני חוזרת עם בקבוק הקולה הקר ומניחה אותו על השולחן תוך פחות מ-10 שניות.
בפנים חמוצות, אני מחכה לשמוע תגובתך. עוברות להן שלוש שניות ואני עושה את דרכי אל עבר הספה, להתיישב חזרה לצידך.
״יש לך 20 שניות להחזיר את בקבוק הקולה למקרר.״
- מה? אבל למה?
״19… 18...״
אני מסתובבת על ציר, אוחזת בבקבוק הקולה ועושה את דרכי בריצה חזרה למטבח. אני לא מספיקה לחזור ואני שומעת שוב את המילים ״20 שניות, בקבוק קולה על השולחן.״
גררר… אתה מעניש אותי. ואני גם ככה עצבנית. ואתה תפגע לי במסיבה. אני שונאת אותך.
הלוך ושוב, שוב ושוב. איך יש לך סבלנות להעניש אותי בצורה כזו אכזרית. איזו הנאה יש לך מזה. והגוף שלי בוגד בי… ואני רטובה. ולאט לאט הזעם עובר ומתחלף ברגשות אחרים. אני אוהבת שאתה כזה. אני אוהבת שאתה יודע בדיוק מה לתת לי ומתי. ואני שונאת את עצמי. ואת כלוב הזהב שבו אני חיה.
אני עייפה, אבל נחושה. האוכל עליו עמלתי עומד על השולחן לפחות 10 דקות במזגן ומתקרר. מישהו מאיתנו חייב להשבר.
..
אתה מניח את אחת מכריות הנוי על הריצפה למרגלותיך. ״את תשבי על הרצפה.״
אני עייפה וצייתנית ומתיישבת על הכרית. אתה פותח את בקבוק הקולה, הגזים עולים על גדות הפיה. אני מתאפקת שלא להתפקע מצחוק ונכשלת. ואתה צוחק איתי. ואני אוהבת אותנו.
עד הפרץ הבא.
