אני מביטה בהשתקפות שלך במראה דרך העיניים שלו. את נאה, אבל לא הטעם שלו. החזה, בוסר. הישבן לא חטוב, הצבעים כהים, ובסך הכל, משעממת. אולי עם קצת ספורט תוכלי להתאים עצמך לטעם שלו. ללא אור שמש. אכילה נכונה. לחזה כלום, מלבד ניתוח של עשרים אלף שקלים, כבר לא יעזור.
את מכניסה את הבטן, נוגעת עם קצה האצבע קלות בתבליט הצלעות המכוסה בשכבה של עור שחום, וממשיכה לנשום.
לפחות את האופי שלך הוא אוהב.
את בעירום עם קולר נעול על צווארך, ממתינה בשקט בסמוך לדלת הכניסה, את תשמעי אותו מבעד לדלת כשיתקרב.
האם הפעם תקבלי אותו על ברכייך מיוזמתך? או שתחכי לראות אם ישים לב ששוב המרית את פיו ויוריד אותך למפגש עם הריצפה בכוח?
..
שלוש דפיקות בדלת. אני לא צריכה להביט מבעד לחור ההצצה, השעה היא שמונה וחצי, זה אתה.
אני פותחת את הדלת ומתחבאת מאחוריה, החלטתי שלא לקבל נוכחותך על ברכיי.
אתה צועד מעבר למפתן ומציץ עלי עם חצי חיוך. כמה התגעגעתי אליך.
״על הברכיים.״
אני רוצה להתחכם ולהתגרות, אבל באותו הרגע יש לי חולשה ברגליים. לא ראיתי אותך יומיים, כי אתמול היית עם אחרת. ואני שוב נשברתי, ושוב רציתי לעזוב.
אני על ארבע ואתה מלטף ראשי.
״התגעגעתי אלייך.״
אז למה אתה שב ועוזב?
