אדוני היקר, אני נתונה לגחמותיו של פסיכופת. שולחן, רגלית, הדום, כלבה, סמרטוט, זונה, שפחה… החיים שלי הפכו למפתיעים ביותר כעת, הרי מי עוד יכול לומר שבכל בוקר מחדש הוא קם ללא ידיעה אם הוא יהיה בן אדם, חיה או חפץ?
נתת לו אותי, כמשחק, שעשוע. אבל הוא גורם לי להרגיש הכי שלו.
הוא לא נח ולא מניח עד שכל גפה בגופי מאובטחת בצמידים ממתכת והשלשלאות שביניהם.
מסתובבת בדירתו בעירום מלא, גם בלילות החורף. ואני כועסת עליו, והוא יודע את זה… אבל זירת דרום מוצפת ואני מחוסרת מילים.
הוא מדמה לי עולם בו אני שפחה גוריאנית, אזוקה, עירומה ומוכנה. והוא לוקח אותי מתי שהוא רק רוצה. ללא שאלות, ללא רחמים. ואני מתנגדת, אני רואה את הניצוץ בעיניים שלו. הוא יודע עד כמה המאבק הזה מגרה אותי עוד מהשיחות שקדמו לפגישות שלנו.
סטירה ועוד סטירה, וכשאינני משתתקת הוא אוחז בפיסת בד אדומה (אוי, זו החולצה שלי!) ודוחף כמה שניתן ממנה אל תוך פי. הוא אינו מרפה. זה רק מגרה אותי יותר ואני ממשיכה להאבק. הוא מפמפם לתוכי חזק עד שראשי נחבט קלות בקיר מאחורי... ואז גומר.
הוא קם, ואני והכוס הפעור נותרים מרוחים על השטיח.
כל מחשבות על קור נעלמו להן מתישהו בין סטירה לצווחה.
הוא בשלו, ואני מתכדרת לתנוחה עוברית.
בפרק זמן שנדמה כמו נצח, אני שומעת רק את ההתנשפויות של שנינו. הוא מהגמירה, אני מהמאבק.
בפועל, עברו אף לא חמש דקות…
״אני הולך לזיין אותך שוב עכשיו.״
מ..מה?!
הוא נכנס שוב, זה מגרה אותי כל כך! אם כי, אותה מסכת היאבקות נראית לי משעממת כעת. אני לא גמרתי, הוא לא יגמור שוב.
אני מרפה את הגוף ומישירה מבט אל עיניו.
הוא רץ מרתון, ואני נחה בנקודת הסיום.
והנה, האורגזמה לא מגיעה. (אפשר למחוק נקרופיליה כפטיש אפשרי).
הוא צריך את המרד, בדיוק כמוני.
אני מחייכת אליו והוא מאט את הקצב עד כדי עצירה.
אני כל כך מרוצה מעצמי כשאני מבחינה בחיוך הנחבא במתאר שפתיו. מעניין אם הוא יודע שהוא יפה... אני בטוח לא אספר לו.
״בואי.״
הוא קם ופוסע אל עבר חדר השינה. אני נאבקת לעמוד עם האזיקים והולכת בדרכו. צלילי השלשלאות הנגררות על הרצפה ממלאים את הדירה. אני קצת מרחמת על השכנים למטה…
אני נשכבת על המיטה, הוא עוטף את צווארי בשרשרת מתכת נוספת, נעולה אל עצמה במנעול ומחוברת בצידה השני אל סורגי החלון. הוא קורא לזה פיג׳מה. וזה רק מחרמן אותי יותר. מזל שיש מגן מזרן, כי בשתי הדקות שאני שוכבת פה יצרתי מאגר נוזלים שיספיק לתצרוכת שנתית של משפחה בעלת שמונה נפשות.
...
אדוני, אתה זוכר את הלילה ההוא בו זחלתי בשקט מהמיטה ויצאתי לפגוש גבר אחר?
אז, הלילה.. זה לא יקרה.
מחר, אחזור אליך.
אבל הלילה, אני אסירה שלו… אסירה מרצון (סוג של אוקסימורון, לא?).
